לצוּם בעשרה בטבת: כי שנאת חינם זה אנחנו
אם היינו לומדים את משמעות הצומות של העם היהודי, אולי היינו צמים יותר. היום, צום עשרה בטבת - תזכורת לשנאת החינם שהייתה ועודנה - אני מאחלת לכולנו לפחות דקה שקטה של הרהורים על חיינו כאן בעת האחרונה
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- רופאים נגד כנס נשים ללא נשים: קו אדום שירת הסטיקר: מה יש לחרדים לומר על הדרת נשים?
- צבא הגנה להדרות נשים/ חיים אקשטיין
לאחרונה אנו עדים לרצף של אירועים המקוממים בכל פעם ציבור אחר. כל אירוע פוגע למישהו בנקודה רגישה. התנפלות על חטמ"ר אפרים, הדרות נשים, עניינים של צדק חברתי, ומלחמת דתיים-חילונים על "זכויותיהם". כאלה אנחנו, חיים במדינה שכל הזמן יש בה איזה נושא בוער על הפרק.
נכון, עניין ההדרה ככלל, ונעמה מרגוליס בפרט – מחפיר. לא פחות. מצד שני, גם יריקות על ילדים חרדים מחפירות באותה המידה. תראו אותנו, מתנהגים כמו ילדים בכיתה א' שצריך ללמד אותם "לא להחזיר"? מה קורה לנו?
כל העניינים הבוערים האלה מציתים חששות סמויים: פחד מהשתלטות הדת על המדינה והצבא; חשש מ"התחרדות ירושלים" (ושאר המדינה) - ופחד מ"כפייה חילונית". אבל החשש הגדול ביותר שלי, לפחות, הוא מהתהוותה של מלחמת אחים.
שכחנו איך מתווכחים
אנו עדים למגמה של חוסר סובלנות, חוסר סלחנות ושנאה בוערת. אובדן הפלורליזם צורם בקולו הרם. כולנו שכחנו. שכחנו, למשל, שאחד הדברים היפים במדינת ישראל, הוא העובדה שכל אחד מגיע ממקום אחר. הפכנו את זה לאפליה עדתית שסוגרת שערים בקבלה למוסדות של מזרחיים, רוסים ואתיופים.
כך למשל, בראיון טלוויזיוני עם אישה חרדית "מודרנית" בנושא הדרת נשים, נשאלה עוברת אורח חרדית אחרת מה דעתה. היא גינתה את התופעה בתוקף, וטענה כי לא מדובר בהלכה - אלא בהגזמה ובורות. ברקע שומעים את המרואיינת העיקרית של הכתבה מנסה להשתיק אותה, ואומרת ביידיש למכר: "עזוב, היא פרענקית חוזרת בתשובה. היא לא יודעת מה היא אומרת".
אנחנו נתקלים כל יום בגזענות, אפליה ובחוסר קבלת האחר, ולא עושים דבר בנדון. ופתאום, בבת אחת, הכל צף בדרך שמעלה אגרסיות סמויות המזעזעות אותי בכל פעם מחדש. אין צורך להרחיק למרחב הציבורי כדי להתחלחל מהשנאה השוטפת. די לקרוא את הטוקבקים. מותר להתנגד לעמדות אחרות, זה בסדר גמור. אבל שכחנו איך מנהלים דיון, כיצד מנהלים ויכוח, ואיזה הכללות אסור לעשות.
לא כל "התחשבות בציבור" היא אפליה של מגזר אחר. לא כל אישה דתייה "מודרת" במרחב הציבורי, ממש כשם שלא כל המגזר הדתי באשר הוא, מדיר נשים. לא כל מתיישב בשומרון ישליך אבנים על חיילי צה"ל, ומן הסתם רובם אף מתביישים בעשבים השוטים שיצאו מתוכם. אנשים טובים נמצאים בשומרון, ריכוז של פטריוטים אוהבי ישראל שכזה לא תמצאו בכל מקום. אז הגיע הזמן להפסיק להסתכל על כל מעשה נבלה אינדיבידואלי כעל אקט כוללני. די לשנאת החינם.
קחו לכם דקה של שקט
אם היינו לומדים את משמעות הצומות של העם היהודי, שרובם בכלל לאומיים ולא קשורים לדת - אולי היינו צמים יותר.
הצומות קשורים בנקודות מפנה שעלינו ללמוד מהן. אומרים שכאשר יבוא המשיח רובם יבוטלו, בגלל שלא נצטרך את התזכורת הזו יותר.
אז היום, צום עשרה בטבת - תזכורת לשנאת החינם שהייתה ועודנה - אני מאחלת לכולנו לפחות דקה שקטה של הרהורים על חיינו כאן בעת האחרונה. על השנאה המתפרצת. אולי נהיה רגועים יותר אם נחשוב לעומק על הסיבות למריבה הגדולה שפרצה בין כולנו, ונסכים שלא להסכים על כל דבר. מאחלת לכולנו אהבת חינם - "ואהבת לרעך כמוך", ומאחלת לעצמי שהחשש הגדול שלי לא יתגשם לעולם.
לפנייה לכתב/ת 
