סין עם הילדים: אמא, מתי נגיע למקדונלד'ס?

לטייל עם שלושה ילדים בסין זו חוויה יוצאת דופן, אבל לא ברור למי יותר – לנו או לסינים. אף על פי שחשבנו שאנחנו אלה שבאו להתפעל מן המדינה הרחוקה, בכל מקום שאליו הגענו מצאנו את עצמנו במרכז ההתעניינות.

עוד על סין בערוץ התיירות:

• מיליארד גולשים בדרך? אתר סקי חדש בסין

•  לטייל בסין לבד: תרמילאים בגיל השני   

• המסע שלנו בסין: משפחה נוסעת לפגוש דרקון

   

  
  

"סאן גה!", "סאן גה!" שמענו אותם קוראים, מלחששים, מתפעלים, נדהמים. סאן גה (San ge) בסינית זה שלושה, במקרה שלנו הכוונה הייתה לשלושה ילדים קטנים ובהירי שיער - יערה כעת בת שש וחצי, מורן בן ארבע, לני בת שנה ורבע. בכל מקום היינו מוקפים באנשים שמצלמים אותנו, רוצים להרים את הילדים, לתת להם מתנות קטנות. הם ממש התקשו להאמין שיש מדינות בעולם שמאפשרות את הסטטוס המוזר הזה של משפחה עם שלושה ילדים.

לטייל ככה ודאי נשמע מהצד כמו משהו מטריד. אי אפשר ללכת חופשי ברחוב, אי אפשר סתם לעצור ולהוציא מים מהתיק ולשתות או לשבת על ספסל וליהנות מלהסתכל על האנשים ברחוב. אבל מבט אחד על פניהם המשתאות והמתרגשות של הסינים מרכך (לפחות אצלי, לא בטוח בנוגע לילדים) כל תחושה של מטרד. הם כל כך מתרגשים, כל כך נהנים, וזה כל כך מעומק הלב, שלא יכולנו שלא לחייך בחזרה ולנסות לשכנע את הילדים שייתנו להם רגע אחד של אושר ותמונה אחת למזכרת.

תמונת "סאן גה": הסינים מסביב והילדים במרכז (צילומים: ענבל שני-צינוביץ)

למה דווקא סין?

סין כבשה את לבנו מהפעם הראשונה שהגענו אליה כתרמילאים לפני 10-15 שנה, כל אחד בנפרד. מאז, אנחנו מחפשים כל הזדמנות לחזור ולטייל בה. ובכל זאת למה סין? כי בסין אפשר פשוט להיות ולחוות. יש המון אתרים יפים, אבל כל רגע שם, סתם ברחוב, הוא חוויה בפני עצמה - הסינים הרבים המתרגלים טאי-צ'י בפארקים בבוקר, המבוגרים המשחקים דמקה סינית בפינת הרחוב, סופרמרקט עם מאכלים שמעולם לא ראינו, ארטיק שעועית מש במקרר הגלידות שבמכולת ועוד.

אנחנו לא חובבים גדולים של כניסה נמרצת לאתרים, וההספקים שלנו בטיולים נחשבים נמוכים במיוחד ביחס למרבית האנשים. ההנאה שלנו היא משהייה של שבוע-שבועיים בעיר אחת, בלי תכנית, בלי מסלול מוגדר ובלי רשימת אתרי חובה. כך טיילנו גם הפעם, חודש ימים במהלך החופש הגדול. והתחושה – שראינו הרבה וספגנו הרבה, וחווינו במידה שמתאימה בדיוק למי שאנחנו.

פשוט להיות ולחוות. סין

תכנון הטיול

חודשי הקיץ אינם חודשים אידאליים לטיול בסין - חם, לח וגשום לעתים, אבל החלטנו להתעלם מהנתון הזה. החופש הגדול בישראל הוא בכל זאת בקיץ. בחרנו במזרח סין, אזור שחלקו הררי, מה שמתאים יותר לימות הקיץ החמים. האזור הזה כולל אמנם אתרים תיירותיים רבים וחשובים, אך הוא פחות מתויר על ידי תרמילאים. לכן, על אף שטיילנו בעונת השיא, פגשנו מעט מאוד מטיילים זרים וכמעט שלא פגשנו ישראלים.

איזון בין מקומות נידחים ומאתגרים, ובין מקומות מתוירים

בנוסף, חשוב היה לנו גם לתכנן מסלול עם מרחקים קצרים יחסית בין המקומות, כדי שלא להעביר עם הילדים שעות רבות בנסיעות. חוץ מטיסת פנים אחת, הלוך וחזור אל מזרח סין, התניידנו באוטובוסים וברכבות מקומיות, בנסיעות שארכו כשעתיים-שלוש לכל היותר. את רוב הנסיעות תכננו לשעות הצהריים, שעות המנוחה של הילדים. לני צריכה עדיין את שנת הצהריים שלה, והיא הסתפקה במנשא, ויערה ומורן נחו או ביקשו לשחק בחידונים, משחק הנסיעות האהוב עליהם.

הזמנת חדרים בבתי מלון היא סיפור בפני עצמו. הזמנו חדרים דרך האינטרנט, ואז טלפנו למלון כדי לוודא שההזמנה התקבלה. השיחה הייתה לרוב כמו שיח חירשים, כי הם באמת לא מבינים כלום באנגלית, ובעיקר לא בטלפון. אחרי כל שיחה כזאת אמרתי לשי ש"כנראה שיש לנו מלון ב.. נראה כשנגיע", עם דגש על כנראה.

סין לא מיועדת לפריקים של שליטה. אבל למרות חוסר האמון הבסיסי, הכול עבד כמו שצריך, ולמעשה הסינים התגלו כהרבה יותר גמישים מהתדמית שלהם. אפשר היה לקבל את החדר במלון בכל שעה שמגיעים, הם שמחו לשדרג אותנו לחדרים גדולים, ובכלל היו חביבים מאוד למשפחה מרובת הילדים.

ליהנות מלהסתכל על האנשים ברחוב. מקומיים בניגון מוזיקה מסורתית

נחיתה בבייג'ין

מיד כשנחתנו בבייג'ין, יערה דיווחה בהתרגשות – "ראיתי איש סיני". אכן מרגש. נראה עוד כמה כאלו לאורך הטיול. מאחר שבבייג'ין היינו כבר כמה פעמים, היו לה מבחינתנו שתי מטרות – להוות נחיתה רכה מהארץ בתחילת הטיול ולמלא את התרמילים במזכרות מארץ הקניות העולמית, בסוף הטיול. התחלנו את הטיול בלילה אחד בבייג'ין. החדר במלון שלנו היה בקומה ה-43, מה שקצת הצחיק אותי כי בארץ אחת האטרקציות הקבועות של החופש הגדול היא ללכת עם הילדים למקום עבודתי, באוניברסיטת חיפה, לעלות למצפור שבקומה ה–30 ולצפות בהתרגשות בעיר מלמעלה.

אז כאן זה היה פשוט החדר במלון, והנוף היה בייג'ין, וזו אפילו לא הייתה הקומה הכי גבוהה במלון. בכלל, לאורך הטיול, כל הגעה לחדר מלון הייתה כיף בפני עצמו עבור כולנו, ומפגש מסקרן עם התמונה שראינו באינטרנט כשהזמנו אותו. כל מלון היה שונה – באזורי ההרים ישנו בחדרים בסיסיים של גסט-האוסים, במקומות אחרים בחרנו בחדרים שהיו מעין דירות קטנות עם מטבח ומכונת כביסה, ואפילו ישנו כמה לילות במלון מפואר עם פינוקים כמו למשל "תפריט כריות" – שבו אתה מתבקש לבחור כרית לשנת הלילה (כרית עם גרגירי כוסמת או חיטה, כרית להקלת כאבי צוואר, לטקס ועוד). בחלק מהחדרים היו מיטות עבור הילדים, ובאחרים ביקשנו עוד שמיכה וכריות ועשינו "מחנה" על השטיח.

סוג'ואו

מבייג'ין המשכנו לסוג'ואו (Suzhou) – עיר מקסימה, לא גדולה ביחס לערים סיניות ("רק" חמישה מיליון תושבים), ובה שני מוקדים עיקריים – מדרחוב ענק שבו מיני אתרים היסטוריים, ושני רבעים עתיקים על גדת נהר. בעיר יש גם גנים יפהפיים, עם עצים, צמחים, מים וסלעים, הממחישים את האסתטיקה הסינית, ומוזאון משי מרשים שאפשר לילדים לשחק עם תולעי משי אמיתיות.

באחד הערבים במלון, כאשר חיפשנו משהו לקרוא (לא הבאנו ספרי קריאה מהארץ כדי לחסוך במשקל התיקים – טעות חמורה), התעמקנו בברושורים שהיו בחדר, וגילינו כי בעיר יש לונה פארק. העיר לא גדולה ולא מרכזית במיוחד בסין, וציפינו למשהו בינוני ועייף בסגנון הלונה פארק בגני התערוכה, אבל חשבנו שיהיה לילדים קצת כיף במקום שמיועד לגילם. כמה שטעינו. הלונה פארק ע-נ-ק, עולם של אגדות ממש, עם אגם ענק באמצע, הרים מסביב ומתקנים מדהימים כמו אומגה דמוית דאון שיורדת מן ההר היישר לאי הנמצא באגם, מרפסת מרחפת המשקיפה על כל העיר, ורכבות הרים מכל מיני סוגים. ממש עיר ילדים בתוך סוג'ואו.

באופן מפתיע למדינה עם מיליארד וחצי איש, גם כמעט לא היו תורים, וזה מה שהדהים אותנו בכל מקום – הם כל כך מאורגנים למספר גדול של אנשים, הם כל כך מחונכים לשמור על הסדר, הם כל כך מתורגלים לציית לחוקים, שפשוט יש סדר בכל מקום. היה כל כך כיף, שהלכנו לשם גם למחרת.

סביב סוג'ואו יש כמה עיירות-תעלה קטנות ומקסימות בסגנון ונציה (כך אומרים...). אפשר להגיע אליהן בטיול יום, אך חוויה מיוחדת יותר היא להישאר בהן כמה ימים, לשוטט בסמטאות הצרות, ולהתוודע למקומיים המתגוררים ממש על התעלות, מכבסים את בגדיהם בנהר או שוטפים בו כלים. כך טיילנו בעיירה טונגלי (Tongli), וממנה המשכנו להאנגז'ו (Hangzhou).

עיירות-תעלה קטנות ומקסימות בסגנון ונציה. סוג'ואו

האנגז'ו וטיולים בסביבותיה

האנגז'ו היא בירתו היפה של מחוז ג'ז'יאנג (Zhejiang). אחד הסינים שפגשנו בעיר סיפר בגאווה כי מרקו פולו הצהיר פעם כי זו אחת הערים היפות בעולם. במרכזה של האנגז'ו נמצא האגם המערבי – אגם גדול ומרשים, הכולל כמה אתרים ששווים ביקור, כמו מוזאון התה הלאומי, פגודות ומוזאונים. לאורך האגם יש גם פינות חמד רבות, והתקהלויות ספונטניות של אנשים שרוקדים או מנגנים יחד ברחוב.

האנגז'ו גם מהווה בסיס מוצלח לטיולים רבים בסביבותיה. אנחנו יצאנו ממנה לשני טיולי הרים של כמה ימים אשר החזירו אותנו לימי התרמילאות - לינה בגסט-האוסים, אוכל בסיסי וטיולים בטבע פראי ויפהפה.

בטקס תה במוזאון התה הלאומי

מוגאן שאן

מוגאן שאן (Mo gan Shan) היא עיירה הררית מיוחדת שמציעה טיולים רגליים ביערות במבוק צפופים, בנוף עוצר נשימה. מבחינת אוכל, לילדים לא היה פשוט. במוגאן שאן יש כמה מסעדות סיניות אותנטיות ומכולת קטנה אחת בלבד שפתוחה בשעות מסוימות ביום, וגם אינה מוכרת את רוב המצרכים שנחשבים בעינינו לבסיסיים. אמנם השכלנו להביא מהעיר הגדולה קורנפלקס לארוחת הבוקר של הילדים, אולם לא שיערנו שאין בעיירה ולו מקום אחד לקנות בו חלב.

מה שכן, אחד המאכלים הנפלאים שגילינו בעקבות המחסור באוכל מוכר ואשר נרתענו קודם לכן מלטעום אותו, הוא פירות פרח הלוטוס. פרי הלוטוס הירוק, שטעמו כאגוז לא בשל, הוא מעין מעטפת עגולה הכוללת תרמילים דמויי כדור, שאותם יש לחלץ באמצעות הידיים ולאחר מכן לקלף ולאכול. גם טעים ובריא מאוד, וגם שימש אותנו בהמשך הטיול כעיסוק נחמד בנסיעות ארוכות.

ההר הצהוב

הטיול השני באזור האנגז'ו, היה להואנג שאן - ההר הצהוב (Huang Shan) ולאגם צ'יאנדאו (Qiandao Hu). לטיול זה נסענו עם חבר סיני שבא עם משפחתו כדי לבלות אתנו סופשבוע משותף. את יאנג פגשתי לפני כעשר שנים כשטיילתי עם ידידי היקר אלון בפעם הראשונה שלי בסין, והוא טייל עם שני חבריו. לסינים שיודעים אפילו מעט אנגלית יש עניין רב לדבר עם זרים, וכך יצא שבילינו יחד ומאז שמרנו על קשר. יאנג, אשתו היפה קאן-לי ובנם היחיד צ'נשיאנג, הגיעו לטייל אתנו לטיול בהר הצהוב ובסביבתו.

מלבד השמחה לראות שוב את יאנג ומשפחתו, גם שמחנו בינינו לבין עצמנו על השיפור המשמעותי ביחס שבין מספר ההורים למספר הילדים. יאנג דובר אנגלית טובה למדי, מה שאפשר שיחות מעניינות בזמן שבילינו יחד. שמענו ממנו למשל שבסין יוצאים לפנסיה כבר בגיל 55, שיש כיום הקלות במדיניות הילד היחיד, למשל כאשר שני בני הזוג הם ילדים יחידים בעצמם, שבסין ילדים נגמלים מחיתולים כבר בגיל שנה ועוד. הבדלי התרבות ואורח החיים מרתקים אותי תמיד, ואני נהנית מאוד משיחות שכאלו.

להר הצהוב נסענו שתי המשפחות, כלומר שמונה אנשים, ברכב פרטי אחד, לא משהו שמפריע למשטרת התנועה הסינית. ההר הצהוב נחשב להר היפה ביותר בסין, והוא משמש השראה לציירים וסופרים רבים. ואכן, את יופיו של ההר קשה לתאר במילים. האזור כולו הוא אזור ענק של הרי גרניט שאפשר לטייל בו כמה ימים, והוא כולל מסלולי טיולים רבים ממש על צוקי ההר, מעיינות חמים, יערות יפהפיים, פסגות מרשימות ועוד.

למעלה ההר עלינו באחד משלושת הרכבלים שבאתר. הרכבלים נמצאים באזורים שונים של ההר, והנסיעה בהם היא כמו ריחוף בין צוקים אדירים ועצי אורן ייחודיים לאזור. חוויה יוצאת דופן בעצמתה וביופיה. בהר שבילים מוסדרים, מדרגות נוחות, גדרות עץ בכל מקום, ויש מספר רב של מסלולים מסומנים שביניהם ניתן לבחור לטייל. יאנג לא ביקר מעולם בהר הצהוב (להפתעתנו הוא גם לא ידע לספר לנו למה קוראים לו ההר הצהוב), ולכן בחר שרירותית את אחד המסלולים.

נחשב להר היפה ביותר בסין. ההר הצהוב

המסלול היה נהדר – בהתחלה טיילנו ממש על פסגת ההר, ולאחר מכן נכנסנו למעין יער גדול ויפה והמשכנו בו. לני ישנה במנשא, ויערה, מורן וצ'נשיאנג יכלו לרוץ בקרבתנו משוחררים לשחק וליהנות. כשיצאנו מהיער, המסלול המשיך לצוקים עצמם, ממש שבילים חצובים על צלע ההר. בהתחלה נפעמתי מהנוף המדהים וחשבתי שמדובר במעבר מאתגר ליער נוסף. לאט לאט הטיול על הצוקים התארך, ירדנו כבר דרך ארוכה באופן הזה, ופחד הגבהים שלי יצא לאור. התברר לנו שנכנסנו למסלול צוקים, ארוך ומסוכן, ועם ילדים קטנים זה היה פשוט פחד אדיר. אמנם היו גדרות מושקעות – עשויות עץ טבעי ומעוצבות יפה, אבל לא הייתה בהן שום הבטחה שילד לא ייפול משם.

בהדרגה גם הבנתי שהדרך היחידה החוצה היא לחזור חלק ניכר ממה שכבר ירדנו. בשלב זה אני כבר לא תפקדתי ונצמדתי לחלק הפנימי של השביל, בעוד אני מורה בהיסטריה לשי שלא יעזוב למורן את היד ולו לרגע, ואת אותו הדבר לקאן-לי שהבינה את המצב ותפסה אחריות על יערה. אני חייבת להודות שהייתי היחידה שהתנהגה כך.

שי, יאנג, קאן-לי וכל המטיילים שסביבנו נהנו מאוד מנוף הצוקים, והצטלמו ממש על קצות הצוקים למזכרת. לא הצלחתי להבין את זה, ואם להודות על האמת, אחד הדברים הראשונים שעשיתי בערב במחשב של יאנג היה לבדוק באינטרנט כמה אנשים נפלו לאורך השנים מן ההר. אולי זו רק שיטת החיפוש הלא מוצלחת שלי, אבל לא מצאתי שום תיעוד כזה. מסלול הלחץ הזה הסתיים כאשר נתקלנו באחת המפות שלאורך הדרך, והתברר שאנחנו די קרובים לרכבל שייקח אותנו למורד ההר. הרגשתי הקלה אדירה, וחיבקתי בדמעות את קאן-לי שכמעט לא מדברת אנגלית, על ששמרה לי בכזאת מסירות על יערה.

נהנו מאוד מנוף הצוקים. במסלול ההר הצהוב

אגם צ'יאנדאו

במרחק של כשעתיים נסיעה מן ההר הצהוב נמצא אגם צ'יאנדאו, שמורת טבע ענקית ששטחה כ-600 קמ"ר והיא כוללת יותר מ-1,000 איים. באגם מטיילים באמצעות סירה גדולה העוברת במשך כשש שעות בין האיים ועוצרת בחלקם לטיול עצמאי בהם. איתרע מזלנו ודווקא באתר יפהפה זה זכינו ליום הגשום ביותר שבו נתקלנו בטיול (אם כי עליי לציין כי זה היה כמעט היום הגשום היחידי).

מרבית הסינים מסתובבים דרך קבע עם מטריות המשמשות אותם גם כנגד השמש, ואילו אנחנו נאלצנו לקנות מטריות במחיר מופקע בכניסה לאתר. קנינו גם שכמיות ניילון הנמכרות במידה אחידה, ואשר בשל כך התגלו כבלתי יעילות עבור ילדים קטנים. לאחר הסיור באי הראשון הגענו ספוגי מים לסירה, מתלוננים, מקטרים ומסרבים לצאת מן הסירה לסיורים באיים הבאים. הסינים, לעומתנו, לא התרגשו כלל מן הגשם השוטף ויצאו לסיורים בכל האיים.

לא יכולנו להבין כיצד הם מצליחים לראות משהו בגשם ואם הם נהנים, ולמה הם לא בוחרים כמונו להישאר בסירה. זה כל כך מאפיין את הסינים. הם לא ממש בוחרים עבור עצמם, הם לא ממש שואלים שאלות. זה המצב וזהו. בסיטואציה הזאת, נזכרתי גם באוטובוס השירות שלקח אותנו לכניסה לאתר ההר הצהוב. כמה דקות לאחר תחילת הנסיעה עצר האוטובוס לפתע באמצע העלייה.

הכניסה ללונה פארק בסוג'ואו

וכך, שיירה של אוטובוסים עצרה כאשר לא היה ברור מהי הסיבה לכך. באוטובוס היה שקט ורוגע. כל האנשים ישבו, עסקו בענייניהם, עד שהאוטובוס המשיך לנסוע לאחר כחצי שעה. בישראל אנשים היו מיד יוצאים מהאוטובוס, מבררים מה קורה, מדברים ביניהם, מתלוננים, מציעים לעזור, בקיצור - עושים משהו. קשה להאמין כמה זה שונה ממה שאנחנו מכירים, כנראה שלטוב ולרע.

על כל פנים, מצב הרוח בטיול הגשום באגם השתפר כאשר בערך במחצית הדרך הגשם פסק, השמש יצאה, ויאנג הזמין לכולנו ארוחת צהריים על סיפון הסירה. לשמחתי הוא כבר יודע מה אני אוכלת, או יותר נכון מה אני לא אוכלת. בטיול קודם שלנו בסין, התארחנו בביתם של יאנג וקאן-לי והם רצו להרשים אותנו בארוחת בוקר מושקעת. הארוחה כללה מאכלים כמו קשקשי דגים, ומיני דברים אחרים שלא הבנו מהם אבל גם לא נראו כמו משהו שנהיה מוכנים לאכול. היה לא נעים שלא לכבד את ההשקעה שלהם ולא לטעום מכל המטעמים. עם זאת, גם לא היה שום סיכוי שאסכים לעשות זאת. אז קשקשתי משהו על איסורים בדת היהודית וכו', ויאנג קיבל את ההסבר ברצינות רבה. מאז אני מרגישה בנוח להגיד לו מה "אסור" לי לאכול. אז האוכל הפעם היה נהדר, והספקנו אפילו לראות עוד כמה איים באגם היפהפה הזה.

סוף השבוע הארוך עם יאנג ומשפחתו היה חוויה נפלאה. חוויה מיוחדת הייתה גם לילדים שלמדו למצוא שפה משותפת, ללא שפת דיבור משותפת, עם ילד סיני בן גילם. הם נהנו יחד מהטיולים, מהטבע, מזלילה של ממתקים, מההשתוללות במסדרונות המלון, ואפילו ממשחקים שהבאנו מהארץ כמו טאקי ופאזלים. תקשורת, כך נראה, היא לא משהו שדורש בהכרח מילים. 

חוויה מיוחדת  לילדים שלמדו למצוא שפה משותפת. עם יאנג ומשפחתו

האנגז'ו - בחזרה לציוויליזציה

העובדה שהאנגז'ו היוותה בסיס שממנו יצאנו לטיולים השונים אפשרה לנו להרגיש אחרי טיול של כמה ימים בטבע, כאילו אנחנו חוזרים "הביתה", למקום המוכר. יש פיצה האט, יש סופרמרקט – אנחנו בציוויליזציה! בכלל, סופרמרקטים היו אחת החוויות החביבות עלינו בטיול. ראשית, זו חוויה פרקטית. מתמקמים במלון, מבררים איפה הסופר והולכים לקניות – קורנפלקס וחלב לבוקר, ירקות ופירות וממתקים לנשנוש במשך היום, ובירות וחטיפים לערב, אחרי שהילדים הולכים לישון.

שנית, סופרמרקטים בחו"ל תמיד מסקרנים אותנו. הם תמיד כל כך שונים מאלה שבארץ. בסופר בסין יש למשל "מעבר" שלם של רוטבי סויה, יש המון סוגים של יוגורטים ומשקאות יוגורט, אך אין בכלל מעדנים ממותקים כמו דני, מילקי או שוקו בשקית. אין גם מבחר מי יודע מה של שוקולד או קפה, אבל תפוצ'יפסים דווקא יש במבחר עצום של טעמים, כמו שרימפס, עוף, בקר ומלפפונים.

שמן ואורז נמכרים כמעט רק באריזות ענק, ובפינת הפירות עומדת באופן קבוע מוכרת וחותכת אננס על פי משקל. הבירות המקומיות לעתים זולות יותר ממים. בסופר משלמים על שקיות הניילון, אין קופה מהירה – וכולם מחכים בסבלנות. הסופרמרקט החביב עלינו היה בקרבת האגם המערבי, כך ששילבנו כמעט מדי יום ביקור בשני ה"אתרים" הללו.

רוכלות מוכרות מוצרי מזון עמיים ברחוב

במהלך אחד הטיולים הנינוחים בעיר, לאורך האגם המערבי, החלטנו לנוח קצת באחת הגינות המקיפות אותו. איך שהגענו הקיפו אותנו המוני סינים, ומה שמפתיע הוא שכולם היו דוברי אנגלית רהוטה, וכששמעו שאנחנו מישראל החלו להפציץ אותנו במידע חדשותי מעודכן ובשיחות פוליטיות ערות. הם שאלו על ביבי נתניהו, אהוד ברק, גלעד שליט, הביעו את דעתם על מערכת היחסים שלנו עם הערבים ועוד ועוד. החזות שלהם הייתה סינית, אבל האנגלית שלהם הייתה יותר טובה משלנו והידע שלהם על ישראל, לא נעים לומר, היה גם הוא יותר טוב משלנו.

הפתיחות שלהם לשיחות הפוליטיות על ישראל הייתה מעניינת במיוחד לאור העובדה שמרבית הסינים כמעט שאינם חולקים את דעתם עם זרים על השלטון בארצם הם, על מדיניות ממשלתם, כמו למשל מדיניות הילד היחיד או על אירועים פוליטיים היסטוריים בסין. נסחפנו לשיחות, בעוד הילדים זכו לשירותי משחק ושעשוע מסינים אחרים שהצטרפו להתקהלות.

כשנפרדנו לשלום אמרו לנו האנשים "נתראה שוב ביום ראשון הבא". כך יצא שמבלי שידענו בחרנו לעצור לנוח דווקא ב"פינת אנגלית" (English corner) שבה נפגשים מדי יום ראשון סינים שרוצים לתרגל את האנגלית שלהם, ומערבים ששמחים לשוחח אתם על כל נושא. לאחר שבועיים בהאנגז'ו וסביבותיה, נפרדנו ממנה עם הבטחה לחזור, ועלינו על הרכבת המהירה (350 קמ"ש...) לשנגחאי.

איך שהגענו הקיפו אותנו המוני סינים שהיו דוברי אנגלית 

שנגחאי ובייג'ין - בדרך הביתה

שנגחאי היא כבר סיפור אחר מכל הטיול שחווינו עד כה, שיא המערביות והפאר. החלטנו, על פי המלצת הלונלי פלאנט, לישון במלון העתיק ביותר בשנגחאי, שמתפאר באורחים כמו צ'ארלי צ'פלין ואלברט איינשטיין, ובאירועים היסטוריים כגון המלון שקיבל את מספר הטלפון הראשון בשנגחאי, ושבו הודלקה המנורה החשמלית הראשונה בסין.

באחד הערבים נערכה במלון חתונה, מה שזימן ליערה אפשרות מרגשת להצטלם עם הכלה. למחרת פגשנו את החתן והכלה בארוחת הבוקר והם הציעו לשלוח לנו את התמונה במייל, וכך קיבלנו לאחר חזרתנו לארץ תמונה של יערה ביום חתונתו של זוג סיני צעיר. המלון היה אתר בפני עצמו, ומלבדו גם נהנינו מאוד, מבוגרים וילדים כאחד, באקווריום האוקייני של שנגחאי, שהוא הגדול מסוגו בכל אסיה.

האקווריום הענק הזה הוא מתחם גדול ומושקע הכולל תצוגה מרהיבה של דגים מכל רחבי העולם, מדוזות בשלבי התפתחות שונים, צבים, תנינים, פינגווינים ועוד. אך ללא ספק החוויה הגדולה מכולן היא נסיעה אטית במסילה הארוכה בעולם (120 מ') בתוך אקווריום שבו כרישים ודגי ענק שוחים מעליך ומצדדיך.

אקווריום נפלא יש גם בבייג'ין, והוא נמצא בתוך גן החיות הענקי של בייג'ין. גן החיות עצמו אינו יוצא דופן, מלבד המרחבים הענקיים שלו, אולם הילדים זכו להאכיל בו ג'ירפות ופילים, חוויה בלתי נשכחת עבורם.

את הטיול סיימנו בקניות בשווקים המצוינים של בייג'ין (אם כי קניות עם ילדים זו לא חוויה משהו), ועם עיניים נשואות לביקור הבא. מחכים לראות איך יהיה שם עם ארבעה ילדים...

הכתבה פורסמה בגיליון דצמבר 2011 של הירחון "טבע הדברים "

מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד