"התמוטטות": הצד האנושי של תאוות הבצע
"התמוטטות" מציג את האסון הכלכלי כמותחן מנקודת מבטם של אנשי וול סטריט. בסרטו הראשון, נוקט ג'יי.סי. צ'אנדור בעמדה ביקורתית אך בלתי שיפוטית מול מי שלקח את ההצלחה רחוק מדי
הבנקים העלימו מכם מידע? בבתי ההשקעות לקחו סיכונים מיותרים ושיחקו לכם בחסכונות? מנהלי קרנות הפנסיה שלכם מכרו אתכם לטייקונים וההרפתקאות שלהם? בבורסה הריצו מניות? שיקרו לכם, הונו אתכם, וברחו עם הכסף? אתם בוודאי מרגישים נורא. זהו חוסר צדק משווע, ממש זוועה. אבל רגע, מה הייתם עושים אם הייתם במקומם? האם הייתם פועלים אחרת? זוהי השאלה שצפה ועולה במהלך הסרט "התמוטטות" ("Margin Call").
למרות שמדובר בסרט אינדי דל תקציב יחסית (כ-3.5 מיליון דולר), הוא עוסק בכסף גדול, ובעיקר באנשים שעושים אותו - עבורכם, ובעיקר עבור עצמם. הסרט העלילתי הראשון באורך מלא של ג'יי.סי. צ'אנדור הוא ניסיון אמיץ ויומרני לחדור אל מאחורי הקלעים של תעשיית הפיננסים בזמן שהירוקים מפסיקים לזרום, והאור האדום נדלק.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הסרט יצא בארצות הברית פחות משלוש שנים אחרי קריסת וול סטריט, אך הוא אינו מתייחס אליה באופן ישיר. לפני הביקורת על הברוקרים, האנליסטים והבוסים הגדולים, "התמוטטות" הוא סרט על טבע האדם באשר הוא. בין אם הוא יו"ר ליהמן בראדרס, מנכ"ל אקסלנס-נשואה, או מנהל זוטר בבנק בגאנה - בסופו של דבר הכלכלה העולמית נוגעת לכולנו, אבל נשענת על שיקולי דעת של בעלי אינטרסים, בעיקר של עצמם.
באמצעים דרמטיים וויזואליים צנועים אך חזקים, מדגיש הסרט את הניתוק המטריד בין המומחים שאמונים על הכסף שלנו, לבין המשקיעים ששמים בהם את מבטחם. מנגד, הוא חושף בפנינו את עובדת היותם בני אנוש. הם רוצים להטיב עם הלקוחות חסרי הפנים שלהם, כי הם אלו שיניבו להם עמלות, רווחים ושלל קופונים. לצורך כך עליהם לשחק עם הכסף ולהגיד שהכל בסדר. כל עוד הכל זורם, כולם מבסוטים. אך כשהספינה טובעת, הם בורחים - עם הכסף.
כמו הטיטאניק
בתחילת "התמוטטות" אין ממש סימנים לכך שהספינה טובעת, רק מאיטה קצת. רגע לפני שאריק דייל (סטנלי טוצ'י) מוגלה מבית ההשקעות בו עבד כמעט עשרים שנה, הוא מעביר דיסק און קי לאנליסט הצעיר פיטר סאליבן (זאק קווינטו), ועליו פרויקט שלא הספיק להשלימו. בעוד שכל חבריו לעובדים יוצאים לחגוג עוד שלב בהישרדותם, שוקע פיטר בנוסחאות במי יודע כמה נעלמים, ונחרד לבסוף לגלות שהנעלם הגדול ביותר הוא הכסף - החברה על סף קריסה.
מרגע שהוא מודיע זאת למתמחה סת' ברגמן (פן בדג'לי) ולמנהלם הישיר וויל אמרסון (פול בטאני), מתחיל מירוץ לילי מורט עצבים שלהם, ושל הבוסים הגדולים בעקבותיהם, להצלת עתידם הכלכלי והמקצועי רגע לפני זריחת החמה, שתביא עמה את שקיעתה של החברה.
אל המשרדים מוזנק תחילה הממונה על מחלקת הסיכונים, סם רוג'רס (קווין ספייסי), ובעקבותיו באישון לילה מגיעים למשרד אחד אחרי השני חברי הדירקטוריון - ג'ארד כהן (סיימון בייקר), שרה רוברטסון (דמי מור) ולבסוף גם הבוס הגדול ג'ון טולד (ג'רמי איירונס). כשההבנה על כך שמדובר בקטסטרופה אמיתית מחלחלת, מתחיל הדיון על הפתרונות האפשריים.
באין פתרונות נגלים לעין להצלת החברה, עולים אלו היצירתיים, הערמומיים וחסרי הבושה. בעוד שרוג'רס מתנגד להם נחרצות, יוזמים שאר הבוסים מבצע נרחב לחיסול הנכסים הפיננסים של החברה - מעין קניבליזם שישאיר אותם שבעים עם המיליונים שלהם, ואת המשקיעים חסרי כל. זה אולי לא צודק, אבל צדק הוא לא העניין פה. במצב שכזה, כנראה גם אתם הייתם לוקחים את המיליונים ונוטשים, לו רק היה החוק מאפשר לכם. באין רגולציה, גם מה שמסריח - כשר.
המצלמה מכוונת פנימה
חלק משמעותי מההצלחה של "התמוטטות" (מבקרים אמריקנים רבים בחרו בו כסרט הביכורים הטוב של השנה) נזקף לזכות המשחק המצוין של שורת הכוכבים המפתיעה יחסית לסרט בסדר גודל צנוע זה (בולטים מכולם ספייסי, בטאני ואיירונס). עם זאת, גרעין כוחו של הסרט נובע מעבודת הבימוי המרשימה והנועזת של צ'אנדור, שבונה את העלילה כמותחן מאופק אך אפקטיבי. הסוף המר ידוע מראש, ובדרך אליו אפשר לנסות ולחדור לראשן של הדמויות המעורבות.
הנטייה הטבעית שלנו היא להיות שיפוטיים כלפי אותם גזלנים תאבי בצע, אך צ'אנדור (שמועמד לאוסקר על התסריט) מטפל בהם ברגישות ומתוך הזדהות והבנה. כך שהוא מצליח לזמן מתת המודע של הצופים תהיות מצפוניות משלהם.
מצד שני, הוא מצליף בשגרת וול סטריט המסמאת, על הניכור של אנשיה אחד מהשני ובעיקר מאלו שהם חיים על חשבונם - אותם אנשים תמימים מהרחוב.
גם אלו שחודרים למשרדי החברה כמנקים, מהלכים במסדרונות כמו מתים-חיים, או כמו עציצים - לא מישהו שכלכלנים חריפים צריכים להתיייחס אליו, אלא אם כן הם מעוניינים בכספי הפנסיה שלו.
ומה מחוץ למשרד? דומה שהעולם שם לא ממש קיים עבורם. הם מתבוננים בו מבעד לצגי מחשב זוהרים ומרצדים עם נתונים מבורסות הונג קונג ולונדון. משם הם מנהלים את העולם, כמו בגשר הפיקוד של האנטרפרייז. מהקומה ה-42 של בניין 1 פן פלאזה בניו יורק (בה מצולם רוב הסרט) הם צופים מטה אל דלת העם. הם הסתכלו להם בכיס, מבלי להביט להם בעיניים. אולי בעקבות הסרט, מישהו מביניהם הסתכל לפחות עמוק אל תוך הנשמה שלו.
