"חכמים" של בני לאו: מנהרת הזמן אל הגמרא

מאות שנים מפרידות בין ירושלים 2012 לבין חכמי הגמרא של בבל במאה השנייה לספירה, אבל בעולמו של הרב בני לאו, המרחק הזה לא קיים. הוא כואב את נידויו של רבי אלעזר מבית המדרש ואת האובדן של מפעל פסיקתו, כאילו זה קרה אך אתמול. הוא נפעם מחידושיו של הלל ומתאבל על מותו של רבי חנינא בן תרדיון, שנכרך בספר תורה ושרפוהו. הוא חי עם האמוראים, ואת החיוּת הזו הוא נותן להם בסדרת הספרים שלו - "חכמים", שבימים אלה יצא לאור הכרך הרביעי שלה.

"חכמים", בהוצאת "ידיעות ספרים", עוסקת בדמויותיהם של גדולי ישראל החל מבית המקדש השני - ובספר הרביעי הוא מגיע עד יצירת התלמוד. החכמים של הרב בני לאו הם דמויות מורכבות, כריזמטיות, לא פעם עם שאיפות גדולות מדי וסוף טראגי. והדילמות שלהם, הן גם הדילמות שלכם.

קחו למשל את רבי יוחנן, שמתלבט האם להשאר אברך בבית המדרש או לצאת לשוק העבודה, ושבבחירתו התווה את הדרך המעדיפה חיי לימוד תורה בעוני על פני השתלבות בשוק העבודה. או למשל, נאמנותו של שמואל לשלטון הפרסי והקביעה "דינא דמלכותא דינא", שיצרה את הפטריוטיות של יהודי חו"ל למדינה שבה הם חיים. או למשל פתיחת צוואתו של רבי יהודה, שקבע שרשרת של מינויים פוליטיים ועמה דוגמאות ליתרונות שבקירבה לצלחת.

גלגל חוזר, בשאיפה בספירלה

"אני חי בתודעה אמיתית שמה שהיה הוא שיהיה", מודה הרב לאו, "אנחנו חיים במערכת חיים מעגלית, אני מקווה שהיא ספירלית, ולא כל הזמן חוזרת על עצמה, אבל הדילמות מוכרות, ולכן כשאני לומד, אני משתדל לחדד את השמיעה כדי להבין אותנו. יש כל-כך הרבה דילמות אמיתיות שמופיעות

בתלמוד ובמשנה. אני מנסה לנתב את התובנות שלי מתוך עולמם של חכמים, להבין את הדילמות כדי שנוכל לתקן ולפעול טוב יותר.

"המתחים שבין המרכז התורני שבארץ ישראל, שהאמין שמציון תצא תורה, לבין המרכז התורני בבבל, שאמר שאסור לעלות לארץ ישראל, הם גם מתחים של ימינו. הפער שבין רבי יוחנן בן זכאי, ששיחרר את היהדות מאחיזה במקום, ויצר יהדות שלא קשורה לבית מקדש או לארץ ישראל, לבין רבי עקיבא שאמר שאנחנו זקוקים לירושלים, הוא הפער בין המחנה החרדי לדתי-לאומי. אני מחובר לתורתו של רבי עקיבא, אבל אני מבין מאיפה צמחו החרדים".

הרב לאו אומר כי אחת הסוגיות הקשות עבורו בלימוד הייתה זו הנוגעת ליחס אל מרד בר כוכבא. "אני גדלתי, וכך גם גידלתי את ילדיי, מתוך תודעה שרבי עקיבא הוא האש שמניעה את מרד בר כוכבא", מספר הרב, "אולם בסופו של דבר, המרד נגמר בטרגדיה איומה. אני לא יכול לתאר את הטלטלה שעברה עליי ביחס לרבי עקיבא. אני כל-כך מחובר לעמדתו ואני נפעם אל מול רוחו הגדולה, אבל שאלתי את עצמי האם מה שעשה היה נכון?

"וזו השאלה גם לגבי חיינו היום: האם עקשנות ודבקות בארץ, גם אם המציאות הריאלית אומרת אחרת, היא נכונה היום? אני מרגיש שצריך ללמוד טוב את התקופה של רבי עקיבא ובר כוכבא, כי היא מעלה שאלות לימינו. האם בר כוכבא באמת היה גיבור? אולי זו רק היתה פנטזיה? או שאולי לולא מרד בר כוכבא לא היתה קמה התנועה הציונית?"

נחוצה: מחלוקת שלא מכרסמת בלב

השאלות האלה, בעזרתם האדיבה של רבי עקיבא, רבן יוחנן בן זכאי ושאר חכמי המשנה והתלמוד יצרו מערכת יחסים המבוססת על מחלוקת. מי שחי פה קצת, בטח מכיר את זה גם.

"נכון שמחלוקת היא נשמת אפה של האנושות והיהדות בכללה", אומר לאו, "אבל היום אנחנו בנקודת סיכון גבוהה. לצערי, במחלוקות של היום יש בשני הצדדים קבוצות כוחניות שאומרות כל אחת 'כּוּלה שלי'. זה לא נכון, צריך להבין שכולה שלנו. אנחנו היום צריכים לעבוד קשה כדי לא לאבד את הדנ"א המשותף, וללמוד איך מנהלים מחלוקת מתוך כבוד. לדעתי, דור שלאחר השואה לא יכול להרשות לעצמו שהמחלוקת

תכרסם בלבו. אפשר להתווכח ולהיאבק על דעות, אבל מתוך כבוד. קל מדי לומר שאנחנו לא שותפים".

את המחלוקות, אז כמו היום, מנהלים שני זרמים: שמרני-מסורתי ויצירתי-עצמאי. "הזרם השמרני, שמיוצג בעיקר על-ידי בית שמאי, מאוים מכל התפתחות", מסביר לאו, "הוא מבקש להעביר את הירושה שקיבל בזהירות, שחלילה לא ישתנה שום תג. ולכן בית שמאי לא פתחו את שערי בית המדרש שלהם לכל אחד, הם לא העמידו תלמידים הרבה אלא בחרו אותם בקפדנות.

"לעומתם עומד הזרם המיוצג על-ידי בית הלל. הוא האמין כי התורה ניתנה לכל העם וצריך להכליל גם אותם. התפיסה הזו ייצרה מצד אחד אנשים כמו רבי אלעזר בן הורקנוס, שעליו נאמר שהיה בור סוד שלא איבד טיפה. הייתה בו קשיחות ותובענות כלפי עצמו, הוא אמר רק את מה ששמע מרבותיו ולא אמר דבר משל עצמו, לעומתו, יש את רבי יהושע בן חנניה, שטען שאין בית מדרש ללא חידוש. אבל בסופה של מחלוקת, צריך מעשה - וזה לקבל את סמכות הרוב. וכך אנחנו מוצאים את רבי יהושע מכניע את עצמו בפני רבן גמליאל ומגיע אליו עם מקלו, ביום שעל-פי חשבונו של רבי יהושע חל בו יום כיפור. הוא ויתר על כדי לשמור על היהדות. רבי אליעזר בן הורקנוס, שלא קיבל את כללי המשחק מצא את עצמו בסוף נטוש. אחרי הטלטלה של חורבן בית המקדש השני מנסים חכמים לייצר יהדות נורמטיבית ומי שלא מיישר קו אי אפשר להחזיק אותו". 

דת של מבוגרים

מפעל יישור הקו היהודי הגדול ביותר בא לידי ביטוי בספרו הרביעי של לאו, והוא כתיבת המשנה ובעקבותיה התלמוד: "עד שנחתמה המשנה, המשניות לא היו מחייבות כמו שאנחנו מכירים אותן היום. תנא יכול היה להגיד זו המשנה שלך, ולי יש משנה אחרת, ואנחנו לא מחוייבים לאותה משנה. הייתה תודעת חופש שלא קיימת יותר. יש בזה משהו מקסים. בעיר שלך אסרו לאכול משהו מסוים, אבל בעיר אחרת התירו. ואף אחד לא חשב שבגלל זה אתה פחות יהודי.

"אבל אז הגיע תקופת משבר, הייתה תחושה שאנחנו עלולים לאבד את הכל. מרד בר כוכבא היווה מיני שואה, שליש מהעם היהודי נהרג בגזירות אדריאנוס, הייתה ירידה גדולה מהארץ, הייתה תחושה של פוסט-שואה שעוררה את גדולי הדור לייצר טקסט מחייב, כדי שלא נלך לאיבוד. אבל מאחר שהיהדות תמיד בתנועה, יש לנו את נקודת הייצוב של המשנה - אבל היא לא בלעדית, אנחנו לא מאבדים גובה ועליה ממשיכים לייצר ספרות פרשנית שלמה".

אבל בסופו של דבר לא פעם אנחנו נשארים עם מחלוקת ובלי פתרון.

"הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס טען שהיהדות היא לא דת של ילדים, זו דת של מבוגרים. הוא ביקש להגיד בזה לעולם היהודי שאין תשובות של ילדים. זו מערכת מורכבת שלעתים מעמידה אותנו בפני קריאה של מציאות שאין לה פתרון. אנחנו עומדים כל יום בפני שאלות קשות לגבי מערכות יחסים אישיות, לאומיות, חינוכיות, פוליטיות וכולם מערכות מאוד מתוחות. החוכמה התלמודית משאירה אותם כשאלה ולא כתשובה.

"הגמרא מתארת לנו מציאות מורכבת שאין בה פתרונות, זה חלק מעוצמתה של יהדות של מבוגרים. פעמים רבות אני קורא כל מיני הוראות של רבנים ומרגיש שהם מתייחסים אל הציבור כמו אל ילדים, ולפעמים הציבור פונה אל רבנים בתלותיות של ילד הם

רוצים תשובה ברורה, שיקחו מהם את האחריות. כך או כך נוצר עולם של ילדותיות וחוסר אחריות. ככל שאני קורא יותר בעולמם של חכמים, אני רואה איזה חינוך לבגרות ועצמאות היתה שם".

הרב לאו אומר כי בעיניו, אחת הדוגמאות הגדולות לחשיבות של עצמאות היא בסיפור המחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש. האחרון הביע דעה מנוגדת לזו של רבו, שלא היה מסוגל לקבל את מפגן העצמאות הזה ופגע בתלמיד.

"רבי יוחנן אינו מבין את מה שלעתים גם מחנכים של דורנו אינם מבינים", אומר הרב לאו, "תלמיד גדול הוא זה שמסוגל להביע את דעתו. בית מדרש צריך לחנך ילדים שיהיו גדולים. אם אתה מגדל תלמידים בתודעה של ילדים, זה לא בית מדרש. אי-נכונותו של רבי יוחנן להכיר בעצמאותו של תלמידו ממוטטת בסופו של דבר את בית המדרש. אנחנו צריכים לחיות בעולם של מבוגרים - והוא מושתת גם על מחלוקות".