"מראה מראה": לא הכי יפה בעיר
העיבוד החדש של טארסם סינג ל"שלגיה" הולך לאיבוד בניסיון לתמרן בין סרט לילדים לכזה שפונה גם להורים. הצופים הצעירים אולי ירגישו שהוא קצת ארוך, מבוגרים עלולים להתאכזב מהעלילה הפשטנית ומג'וליה רוברטס הטרחנית
האביב הגיע, ועימו העיבוד הקולנועי הראשון לאגדה "שלגיה", מבין שניים שפוקדים את בתי הקולנוע השנה. מדובר בגרסה הססגונית והמפוארת של הבמאי טארסם סינג, "מראה מראה", שלאור העובדה שזו יוצאת בארץ גם בדיבוב לעברית, ברור כי היא מיועדת גם לכל המשפחה וגם לילדים צעירים למדי. במקרים כאלו, נשאלת השאלה האם גם ההורים אמורים ליהנות בסרט - או שמתוקף תפקידם עליהם לקנות כרטיס על תקן מלווים משועממים, שיטביעו את יגונם בפופקורן.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
במקרה הזה הסרט מיועד גם לגדולים - בעיקר בזכות מי שאמורה להיות הקלף החזק של סינג, לצד עיצוב ויזואלי מרשים ומאוד צבעוני. הכוונה כמובן לג'וליה רוברטס, המגלמת את המלכה, האם החורגת המרשעת והמכשפתית של שלגיה (אותה מגלמת לילי קולינס, הבת של פיל). לכאורה, אין בחירה מתאימה יותר: מי אם לא ג'וליה "אשה יפה" רוברטס, תיכנס לשמלותיה של אשה שמפחדת מהזקנה ובעיקר מכך שעלולה להיות מישהי יפה יותר ממנה?
ורוברטס אכן משתדלת, אבל העובדה שחנקו אותה בשמלות צהובות מנופחות ואספו את שיערה לגוש חסר חיוניות, לא ממש עוזרות. גם המשחק שלה, כך נדמה, מיישר קו ומרגיש כמו בלון מנופח וחסר פואנטה, בהתאם. כל מי שראה כמה סרטים בחייו יודע שאסור להאמין לטריילרים, אבל במקרה הזה, קשה היה שלא להתאכזב. בטריילר אוגדו כל הרגעים הקטנים והמעטים מדי בסרט בהם יש הומור מודע לעצמו, על כך שהגברת המגונדרת ששולטת בממלכה ביד אכזרית כבר לא ממש צעירה, וששלגיה עולה לה על העצבים בעיקר כי היא בעלת עלומים וחן.
בסרט, רגעים אלו של חסד מצחיק נבלעים לרוב בבלבול, ולא ברור האם רוברטס אמורה לגלם דמות מאיימת ומטורפת באמת, כזו שיכולה להורות על חיסול, גירוש וגביית מסים נטולי פשר בהתאם למצב רוחה - או שהיא אמורה להיות קריקטורה מצחיקה ומודעת של האם המרשעת, מישהי שבעיקר מקטרת על קמטים, עוברת טיפולי פילינג בעזרת עקרבים וצואת ציפורים (כן, יש סצינה כזו בסרט) ומשעשעת הורים וילדים כאחד. בסופו של דבר, היא לא אפלה עד הסוף, ולא משעשעת עד הסוף.
המזל הוא שהשחקנים הפחות מוכרים שלצידה מצליחים לעשות את העבודה באופן לא רע, ואף להציג גילום לאו דווקא סטריאוטיפי של הדמויות המוכרות. קולינס נראית צעירה מספיק כדי לגלם את הנערה המבולבלת, שעוברת בסרט הליך חניכה מזורז, מרדני ופמיניסטי, במובן הטוב של המילה. כל עוד היא כלואה בארמון תחת מרותה של האם המרשעת, עורה הלבן נראה חיוור והיא לא מאוד מעניינת. אך ברגע שהיא עוברת להתחבא ביער ופוגשת בגמדים, הסרט מקבל קצת יותר קצב, וגם הדמות שלה הופכת למלאת חיים.
הסצינות של שלגיה וגמדיה, שבגרסה הזו מטפחים אותה להיות מנהיגתם בחבורת שודדים ולא עקרת בית מסורה (למרות שהיא מפגינה גם כישורי בישול) מלאות באקשן, ולא רק. בין לבין היא מרביצה בהם מוסר על כך שהדחויים והחלשים צריכים לקום ולהגן על עצמם, ושהם לא צריכים לפחד מאף אדם שמבקש לגרשם מהחברה. מסר חינוכי קצת ברור מדי, אך הולם בכל הנוגע לקהל היעד הצעיר יותר של הסרט.
הוא אף עשוי לעורר מחשבה על החיבור בין מי שנתפסים כחלשים - גמדים ואשה, שיחד הופכים לכוח חזק ומתוחכם. עוד נקודה קטנה למחשבה היא העובדה שלמעט אותם גמדים, חלקם מוכרים כולל דני וודברן וג'ורדן פרנטיס ("ברוז'"), כל הדמויות הגבריות בסרט חסרות אונים לחלוטין, וחלקן גם מטופשות עד מאוד.
הנסיך (ארמי האמר, התאומים מ"הרשת החברתית") מפגין ברוב חן בלונדיני את התגלמות הקלישאה של נסיך מהאגדות. דמותו מלאה בכוונות טובות, אך נופלת בכל מלכודת שהמלכה טומנת לו, מה שמאפשר להציג אותו בגטקעס בלבד, שוב ושוב. במקביל אליו המשרת (נתן ליין), שאמור להיות גם הוא הפוגה קומית משעשעת, בעיקר מעורר רחמים בחוסר האונים שלו כעושה דברה של המלכה.
הבעיה העיקרית של הסרט, מלבד רוברטס, הוא הקצב שלו. הוא נמשך 106 דקות, אך יש בו יותר מדי זמן מסך למשתים ולמחלפותיה של המלכה, דבר שלא תורם להתקדמות העלילה ומעט מעייף. הוא ניצל מכך בעזרת עיצוב ויזואלי מרהיב, במיוחד בסצינות בהן ג'וליה רוברטס כן מפגינה חינניות כלשהי, כשהיא מגלמת את בבואתה בעלת הכוחות מן הצד השני של המראה. שם, לרגע, היא חוזרת להיות מרשימה באמת, והסרט מקבל קצת יותר תחושה של אגדה קסומה, ופחות של מאמץ לחזור על הצלחות מודעות לעצמן, נוסח "שרק".
