"מלון מריגולד האקזוטי": לקחת את סבא בסבבה
גם לצופים אחרי גיל העמידה מגיע לצחוק בישיבה מול המסך, וזה מה שמציעה להם הקומדיה הבריטית "מלון מריגולד האקזוטי". התסריט אולי קלוש, אך השחקנים הוותיקים מתעלים עליו
"מלון מריגולד האקזוטי" ("The Best Exotic Marigold Hotel") הוא אופרת סבון סבירה על חבורת בריטים מבוגרים שמחליטים, איש איש מסיבותיו שלו, לבלות את פרק הזמן האחרון של חייהם בארמון מרופט שהפך למלון רעוע בג'אייפור. השחקנים הוותיקים המגלמים דמויות אלו מתגברים על התסריט הבינוני והצפוי. הם מאפשרים לסרט להפוך לבידור מתקבל על הדעת עבור קבוצת הגיל הזנוחה של צופי הקולנוע שעברו את גיל העמידה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
לצופים שאינם משתייכים לקבוצה זו או שאינם מגלים עניין בהבלחות של תובנות לגבי החיים בגיל השלישי, אין בסרט איכויות מיוחדות המצדיקות את הצפייה בו.
סיקוונס הפתיחה של "מלון מריגולד" מבהיר את הדרכים השונות שבהן יכולות להגיע חייו של בריטי מבוגר למבוי סתום. איירין (ג'ודי דנץ'), עקרת בית שהתאלמנה זה עתה, מגלה כי למרות שחייה עברו ברווחה כלכלית, בעלה המנוח הפסיד את רוב כספי הירושה בהשקעות כושלות. גם הזוג דגלאס (ביל ניי) ומרי (פנלופה וילטון) אנסלי נמצאים במצב דומה. האשמה מופנית כלפי דגלאס שהשקיע את כספי הפנסיה שלהם בסטארט-אפ של בתם אשר טרם הגיע לשלב ההנפקה. עבור דמויות אלו המעבר לבית המלון הממוקם בהודו יאפשר קיום נאות חרף תקציבם הדל.
סיבה נוספת לעבור להודו נובעת מהרצון להביא מזור לגוף ולנפש. מיוריאל (מגי סמית') סוכנת בית שהופרשה לגמלאות, נזקקת להחלפת ירך שאותה היא מתקשה לממן. הודו מציעה לה אפשרויות טיפול זולות בהרבה. פתרון רפואי זה הוא אירוני למדי מכיוון שמיוריאל נהגה לבטא באופן קולני את רגשות התיעוב אותם היא חשה כלפי הזרים הכהים שמסתובבים במולדתה. כעת היא הופכת תלויה בחסדיהם ובמקצוענותם, אך היא עדיין מסרבת לאכול אוכל שאת שמו היא אינה מסוגלת לבטא.
במישור ההחלמה הרגשית נמצא סיפורו של השופט בדימוס, גראהם (טום ווילקינסון). בצעירותו הוא חי במשך מספר שנים בהודו ואז חווה קשר רגשי שאחריתו המשיכה להעיב כצל על כל חייו הבוגרים. עם פרישתו לפנסיה הוא מנצל את הזמן שנותר לו כדי לחזור ולנסות לסגור מעגל.
ויש גם סקס
גם חרמנות היא סיבה מספיק טובה לצאת מבריטניה הקרה להודו. מאדג' (סיליה אימרי) אולי כבר לא ילדה, אך האש עדיין בוערת בחלציה. נורמן (רונלד פיקאפ) מנסה באופן פתטי להסוות את גילו, בתקווה להשיג נשים צעירות ממנו. אמנם לא ברור מדוע הודו אמורה להיות מקום המבטיח אפשרויות חדשות להתנסויות רומנטיות ומיניות, אך אפשר לנחש שהמניע העיקרי הוא האילוץ התסריטאי לספק דמויות וסיפורים קלילים יותר.
הרקע שממנו הדמויות הגיעו מתואר בקצרה, בדרך שלא מנסה לנסח אמירה כלפי האופן בו הם נדחקים מהחברה שבה חיו. הפנים הם להודו, אבל כזו הנחוות מבעד לפרספקטיבה המוגבלת של התנסויות הגיבורים. כשכול דמות צריכה לעבור מסלול התפתחות שבמהלכו הודו תותיר בה את חותמה, נותר מעט מאוד זמן ליצור תחושה של היכרות אמיתית עם המקום והתרבות.
וישנו גם "סיפור הודי". סוני קאפור (דב פאטל), הצעיר הנמרץ שמנהל את המלון, מאוהב בסאנינה (טנה דסאי) היפה. אך מפחד לומר לה שהוא אוהב אותה, גם בגלל שטרם הצליח מספיק וגם בגלל שהוא מפחד מאימו השתלטנית שצפוי כי לא תתלהב מהבחורה בה בחר בנה. עלילת מיני-בוליווד זו לא באמת מוסיפה קארי חריף לתבשיל הבריטי.
חצי פנסיון לפנסיונרים
האירועים הדרמטיים, הכוללים אפילו מוות של אחת הדמויות, שומרים על אופי קליל ולא מאיים. הדחיסות של האירועים העלילתיים משרתת את הניסיון להקנות טון זה לסרט. בהיעדר השתהות נמנע העומק והביסוס לשינויים המהותיים שחלים בחיי הדמויות.
אנו רחוקים מדימוי "הבריטים הנודדים" של תחילת המאה כפי שהופיעו בספריו של א.מ פורסטר ועובדו לקולנוע.
בשונה מ"זיכרונות אהבה מפירנצה" (1985), אירופה היקרה של ההווה אינה אופציה לבריטים מזדקנים מהמעמד הבינוני. החוויה הקולוניאליסטית של "המעבר להודו" (1984) בוודאי לא נותרה כשהייתה, כאשר הודו הפכה למעצמה כלכלית במגמת עלייה.
מנגד, הסרט אינו מתוחכם מספיק, וספק אם הוא מוצא עניין אמיתי בניסיון ליצור אינטראקציה מעודכנת בין התרבויות. העוגן העלילתי של הסרט הוא מה שמתרחש במלון, המקום אליו חוזרות הדמויות לאחר כל יציאה. לא רק הדמויות מנסות להתגבר על המעבר בין התרבויות. נדמה שגם הסרט עצמו נרתם, אולי יתר על המידה, לרכך את הטלטלה עבור צופיו.