מתי הכיפה הפסיקה להיות מקור גאווה?
"אני לא יודעת מי אשם. האם זה המגזר הדתי, שסובל מיחסי ציבור גרועים, או המגזר החילוני שמתקשה להבחין בין דתי אחד למשנהו, אבל מאותה כיפה שמכבדת את בעליה - היא הפכה עבור לא מעטים למשא"
תכירו את יאיר שרקי, כתב בגלי צה"ל. יש לו פאות על הלחיים והוא נראה כמו מתנחל. זה הספיק לו כדי למצוא את עצמו נחסם בכניסה לאירוע במעמד ראש הממשלה, בתוספת בדיקה משפילה שנערכה לו על-ידי המאבטחים. משרד ראש הממשלה טוען שפעל לפי נהלים מקובלים, שרקי טוען אחרת, וכך או כך, הסיפור הקטן הזה עורר בי זיכרונות כואבים מהיום שבו גם אני הבנתי שהחצאית הולכת לפני.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
זה קרה בתקופת ההפגנות שלפני ההתנתקות. כמה נערים החליטו לחסום את הצומת שליד אוניברסיטת בר אילן - והתחיל בלגן שלם. אני, שהייתי אז סטודנטית, נקלעתי למקום בדרכי הביתה בסיום יום לימודים מתיש, כאשר לפתע נחתה על זרועי יד ממש לא ענוגה של שוטר ודחפה אותי בכוח אל עבר המדרכה. "שבי שם", הוא אמר לי. "את מעוכבת לחקירה". "אדוני, זו טעות", השבתי לו, "אני סטודנטית וסתם עברתי פה במקרה. בבקשה תניח לי, אני מאחרת לקחת את הילד מהגן".
עברו עוד עוברי אורח וסקרנים, ומכולם הוא בחר בי. רק כי הייתה לי חצאית. רק כי נחה על ראשי מטפחת. הוא החליט בשבילי מה הדעות שלי ובמה אני מאמינה, ורק רגע אחד של שיקול דעת מצד שוטר אחר שנכח במקום, הביא לכך ששוחררתי משם.
קסקט במקום כיפה
בילדותי חינכו אותי שאני שייכת למגזר מיוחד. שממני מצפים ליותר. שמעתי אולי עשרות פעמים את הקטע המפורסם של אורי אורבך שנועד להרביץ בנו גאוות יחידה סקטוריאלית: "כשהייתי ילד קטן עם כיפה, עניתי לשכנה אחת בחוצפה, מיד היא אמרה 'בושה וחרפה - כך מדבר ילד עם כיפה?'"
אני שואלת את עצמי אם אורבך היה רואה לנכון לכתוב את הקטע הזה גם היום, ועצם השאלה מעוררת מחשבות נוגות על אותה כיפה סרוגה, שהייתה פעם בפשטות סמל לגאווה, והפכה עם הזמן לאחד מאותם פריטים שמעוררים את חשדם של מאבטחי ראש הממשלה.
עד כדי כך ששהרה בלאו התוודתה על החצאית שהתקצרה לאחר רצח רבין. עד כדי כך שזה כבר לא נשמע לי מופרך שחברה שואלת אותי אם יהיה זה חכם לציין בקורות החיים שלה שהיא למדה באולפנה. עד כדי כך שחוזרים בתשובה וכל מיני אנשים מאוד מאמינים שנמאס
להם להיות משויכים מגזרית מחליפים את הכיפה לקסקט, מחביאים את הציצית או מגדלים שיער. רוצים ללכת עם ולהרגיש בלי.
מאותה כיפה שמכבדת את בעליה, היא הפכה עבור לא מעט אנשים למשא כבד. לכרטיס ביקור בעיצוב שלא הם בחרו ומחולק בעל כרחם לכל דורש, מסגיר דעות שלא בהכרח שלהם, מציב אותם בתוך משבצת קבועה ונוחה לקטלוג. והאמת, זה קצת עצוב. כי בתור דתיה לשעבר ומאמינה בהווה , אני גאה עד מאוד במקום שבאתי ממנו. ויש בי המון שמחה והכרת תודה על כך שגדלתי בחברה שמציבה לנגד עיניה סולם ערכים גבוה. ומצד שני, צער גדול על כך שלא בכל מקום אני יכולה להצהיר על כך בפומבי, שלא בכל סיטואציה הנתון הזה משחק לטובתי.
אני לא יודעת מי אשם. האם זה המגזר הדתי, שסובל מיחסי ציבור גרועים, או המגזר החילוני שמתקשה להבחין בין דתי אחד למשנהו, או שניהם. אני רק יודעת שיש לי פטיש לחצאיות ושמלות עוד מהתקופה הדתית שלי, אבל אני לעולם לא אבוא איתן לראיון עבודה.
