"מים ואהבה": בינוני וא-מיני
ראדו מיכאליאנו מספר ב"מים ואהבה" על שביתת סקס של נשים בכפר נידח, שדורשות מבעליהן צינור מים. אך כשהוא מתרחק מסביבתו הטבעית, הבעיות האופייניות לבמאי רק מתעצמות
סיפור אמיתי או אגדה? בכותרת הפותחת את "מים ואהבה" ("La source des femmes") של הבמאי היהודי-רומני-צרפתי ראדו מיכאליאנו, מוצב הקושי שילווה את כל הסרט. סיפור אמיתי - משמע שחזור של תנאי קיום, של תרבות אמיתית, של אפשרויות או אי אפשרות להגיע לפיתרון הבעיה המוצגת בסרט. אגדה - פיתרון שאינו מחויב למהלך אירועים סביר, עיצוב עולם ותרבות מלאכותי ואקזוטי שמטרתו למכור את התרבות המוצגת בסרט לצופים המערביים.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
מיכאליאנו, שאינו ידוע כבמאי בעל עידון יוצא דופן, אוהב להשתמש בכל מגוון הרגשות הנע בין המלודרמטי לקומי. חלק מהסצינות עובדות היטב, וחלקן נכנעות לאלמנטים רגשיים שגם כשהם מצליחים לא להביך, נותרים לא משכנעים.
ב"מים ואהבה", הליקויים החוזרים בסרטיו של מיכאליאנו הופכים טעונים יותר, כיוון שזהותו של הבמאי שונה מאוד מזו של גיבורות סרטו - נשים מוסלמיות בכפר קטן בצפון אפריקה, היוצאות נגד בעליהן. הדת, התרבות, האזור הגיאוגרפי ומין הגיבורות רחוקים ממיכאליאנו, שהרבה לעסוק בסרטיו בזהות היהודית ("תחיה ותהיה", "רכבת החיים" ו"הקונצרט").
הליקויים שמאפיינים את עבודותיו קיימים גם בסרטו האחרון, אך ההנמקה למחצה המופיעה בתחילת הסרט פוטרת את מיכאליאנו מהאחריות, באופן חלקי. הסרט הוקרן במסגרת התחרות בפסטיבל קאן האחרון - אירוע תקדימי עבור הבמאי, המעיד על כך שיש מי שסבר שסרט זה מצדיק את הכללתו בשורה הראשונה של יוצרי הקולנוע בעולם (סברה שגויה).
הסרט יצא מהתחרות בידיים ריקות, ולפי ההבדלים באורכי הסרט בתחרות ובמתכונת בה הוא מוקרן בארץ, נראה שהוא עבר קיצור של רבע שעה ונותר באורך של שעתיים. זה עדיין נחווה כסרט ארוך ולא ממוקד, אך הוא בהחלט יכול להיות מהנה עבור אלו המחפשים הצצה לתרבויות אחרות ומחבבים סרטי העצמה נשית.
איזו מין מחאה
נקודת המוצא היא המחזה היווני הקלאסי של אריסטופנס, "ליסיסטרטה", שבו נשים פוצחות ב"שביתת סקס" במטרה לרסן את תאוות המלחמה של בעליהן. אותו מחזה זכה לעיבודים רבים ושונים שעסקו ביכולת של סוג שביתה זה להוות ביטוי למוסר נשי, אל מול אי צדק גברי. ב"מים ואהבה", אנו נמצאים בכפר מאוד לא מפותח מבחינה טכנולוגית, אך כיוון שמדובר בהווה - אפילו לשם מגיעים הדים (שידורי טלנובלה) הרומזים על אפשרויות קיום אחרות ודינמיקת יחסים שונה בין נשים וגברים.
הנשים בכפר אחראיות על עבודות הבית, הכוללות הבאת מים לכפר ממעין הנמצא בראש גבעה. הן נושאות את הדליים שוב ושוב, כיוון שזוהי המסורת, והגברים לא רואים סיבה להתפנות מעיסוקיהם הבטלניים ולהניח צינור שיזרים את המים לכפר. המאמץ המתמשך גובה מהן מחיר כבד, ובעקבות מקרה אחד יותר מדי של אשה הנופלת ומפילה את הולד שברחמה - הסבלנות פוקעת.
מרימת נס המרד היא ליילה הצעירה (ליילה בקטי), הנשואה לסמי (סלאח בכרי) המשמש כמורה לילדי הכפר. ליילה גדלה מחוץ לכפר, ולכן לא כופפת ראשה בפני המנהגים המסורתיים. בעלה האוהב תומך במאבקה, למרות שיש לו סיבות טובות לא להתלהב מאופי המחאה. לעומת זאת, אמו פאטימה (היאם עבאס) לא מסתירה את דעתה השלילית על האשה שבחר.
הנשים בכפר לא ממהרות להשתכנע, אך לצדה של ליילה מתייצבת אמא רייפל (ביאיונה), אלמנה מבוגרת ועזת נפש, שספגה את העוולות ביחס כלפי נשי, אך בגילה ומעמדה אינה מהססת לומר ואף לשיר את דעתה על אפסותם של הגברים. גם כאלמנה יהיה למאבק אלמנט אישי עבורה, כשתצטרך להתייצב מול בנה, מוסלמי אדוק הלוטש עיניים למשרת האימאם של הכפר ומנסה לפעול למען הכנעת הנשים באקט אכזרי.
הסרט כולל מספר עלילות משנה, ביניהן כזו העוסקת בקנאתו של סמי כשסופיין (מאלק אחמיס), מחזר מעברה של ליילה, מופיע שוב בחייה; סיפור השינוי שחל בחיי נערה (חפזיה הרזי) שלומדת לקרוא; וסיפור נוסף על תהליך ההכרה
הכואב בהבדל בין אהבת אמת לתעתוע רומנטי של נערה. זו פריסה רחבה של אירועים, שיכולים לעניין מבחינה אנתרופולוגית, אך פוגעים במיקוד של הסיפור ובעומק של הדמויות.
המאבק מעורר את צדדיו האפלים של הדיכוי הגברי, אך מיכאליאנו מונע מהסרט לגלוש לקדרות יתר. גם כשהנשים הסרבניות מוכות, האירוע רק נשמע מבעד לקירות. הממד הקומי, לעומת זאת, מוחצן ונוכח הרבה יותר ונובע בעיקר מהמחזה של נשים השרות שירי מחאה ומטיחות בגברים את דעתן. רגעים אלו הם שיאיו של הסרט.
