"אמריקן פאי: האיחוד": להתבגר זה לא כיף
בסרט החדש של חבורת "אמריקן פאי", החברים שבים לפגישת מחזור שלא תישכח. אך למרות שהדמויות התבגרו והתברגנו, הבדיחות נשארו אותן בדיחות - שכבר לא עושות את העבודה
הבשורה היתה מבטיחה: כנופיית "אמריקן פאי" מתאחדת לסרט חדש. הפעם לא מדובר בעוד אחד מסרטי הספין הזולים שנעשו בהתבסס על החבורה, אך בלעדיה, אלא בחברים המקוריים השבים למערב מישיגן לפגישת מחזור, לעוד קיץ נצחי שלעולם לא יישכח.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
שלושה סרטים הופקו עד כה בסאגת הנעורים של סוף שנות ה-90. האחרון, שיצא לפני כתשע שנים מסיים סופית את ימי התיכון של הנערים החרמנים ונערך סביב החתונה של ג'ים (זה שדפק את הפאי) ומישל. אחרי שחיסלו את בסטת הנעורים, בסרט החדש נותר רק להתגעגע לימי התיכון הפרועים, להתגעגע לימים שהחברים סיפקו רגעים קורעים מצחוק בקולנוע וסיפקו השראה לחבורות מתלהבות אחרות ברחבי העולם. גם בישראל.
האולד סקול
הכתיבה לסרט ודאי היתה קלה ומהנה: ג'ים ומישל הם אבא ואמא לילד בן שנתיים ושקעו בתוך שגרת הורות ללא חיי מין, כריס (אוז) הוא שדר ספורט מפורסם שעבר ללוס אנג'לס, הפך לסלבריטי ואימץ לעצמו סגנון חיים מגוחך עם אישה בדמות נערת מסיבות שטחית. פול פינץ' טייל כביכול בכל העולם, קווין הוא סוג של עקרת בית, עובד כארכיטקט מביתו עם אישה שמדביקה את השניים לטלוויזיה, וסטיפלר, הסטיפמייסטר, הוא אותו סטיפלר, עובד זוטר בחברה מפוארת שרק רוצה לזיין, לחגוג, לצחוק על אחרים ולהתרפק על ימי התיכון שם היה מלך השטות הבלתי מעורר.
חבל שבתוך העלילה החדשה לא תמיד נעשה שימוש ראוי בדמויות הישנות. למשל עם ויקי, דמותה של טארה ריד שהיתה מלכת הכיתה וחברתו של קווין - אחרי שנים בהם ריד חיזקה את מעמדה כסלבית הוליוודית נואשת תחת סכין מנתח הפלסטי ועאלק פרובוקטיבית, בסרט החדש היא פתאום נראת נפלא ונערית שוב ולא זוכה למספיק זמן מול המצלמה.
עכשיו, כאמור, כולם נפגשים לפגישת מחזור, להסתבך בצרות ובהרפתקאות מיניות חדשות, ולהיזכר באלה שחלפו. בסופו של דבר, ישנן כמה וכמה בדיחות מצחיקות וטוויסטים מצוינים בעלילה החדשה, אבל אלה לא מצליחים להפוך את התמונה הכוללת למשמעותית. וכן, למרות האיפנטליות הנערית והבדיחות הגסות, הסרטים הראשונים בסדרה היו בעלי משמעות. הם היו רחוקים מלהיות מראה לנערים הסקרנים בתיכון שחווים לראשונה חיי מין, אבל כן הצליחו לגרום להם קצת לצחוק על המבוכה הכרוכה ולשבור את הקרח אחד עם השני. מעבר לכך, הם היו נורא מצחיקים.
את הבדיחה הזאת כבר שמענו
אז אם כל הדמויות המפגרות והאהובות שבו למסך, וישנה שעה וחצי לפוצץ את הקהל מצחוק, מדוע הסרט מאכזב? פשוט כי הבדיחות שייכות לעבר. ב-1999 הן היו מצחיקות, היום כבר לא. בימים ההם, הומור הקולג' הישיר של החבורה היה לפורץ דרך. מאז כבר מאות סרטים דומים הופקו בעבר, ואיכשהו היוצר והתסריטאי אדם הרץ הצליח למצוא דרך רעננה ומנצחת להפיק סרטי נוער מטופשים מלאים בהורמונים.
אבל מה שהרץ הצליח לעשות בעבר, האחרים לא הצליחו היום. הוא עזב את עמדת התסריטאי והשאיר את המשימה לשניים שגם ביימו את הסרט, ג'ון הורוביץ והיידן שולסברג. הם נצמדו לאותם חוקים של העלילות הקודמות, לאותן הסתבכויות ואותן בדיחות. אבל מאז שהסרט האחרון הופק חלף כמעט עשור וההומור הנערי התפתח. סרטים כמו "סופרבאד" ויצירות נוספות של ג'ד אפאטו הפכו רלוונטיות יותר, וגם הביאו איתם בדיחות מטומטמות עוד יותר, ציניות ומודעות יותר. "אמריקן פאי" נשארה אי שם בסוף שנות ה-90.
מה שהיוצרים שכחו הפעם, זה שהומור חייב להתאים לתקופה מסוימת. מה שהיה מצחיק
לפני כחמש שנים לא בהכרח יהיה מצחיק גם היום אם יינסו לשחזרו. הסרטים הישנים ההם לנצח יפילו מהכיסא את מי שחווה אותם בזמן אמת והתגלגל מצחוק באולם הקולנוע, אבל עבודת המחזור של אותם הרגעים לא התבצעה כראוי. זו היתה יכולה להיות פגישת מחזור הרבה יותר עסיסית ומצחיקה, מלאה בבדיחות חדשות ומעודכנות, אבל החבורה העדיפה להישען על העבר, לזרוק בדיחות פרטיות המתאימות בעיקר למי שצפה בסרטים הקודמים - וכך גם להיראות די אידיוטים בצורה שלילית, ולא בדרך חיובית ומהנה.
לפעמים כן תוכלו לצחוק ולא להאמין לגדול הטמטום שזורק מיד חיוך ענק על השפתיים. אבל זוהי כנראה חתיכת הפאי האחרונה, כל ניסיון עתידני להפיק עוד סרט עם החברים המקוריים, יהיה כבר באמת מיותר. וכמו הקלישאה המפורסמת, אי אפשר לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
