המרד הדתי: הקטנוניות של הקטניות
משנה לשנה נדמה שיותר אשכנזים פורצים את הגדר ומתחילים לאכול קטניות בפסח. יש מי שיגיד שמדובר באנשים עם בעיה בדחיית סיפוקים, אבל נראה שנכון יותר לומר שהם מחפשים רבנות אמיצה והלכה שמתכתבת עם המציאות
בכל שנה מתקיימת בלא-מעט בתים דתיים שיחת סלון שבמרכזה עומדת נערה קטנה יחידה ותמה ששואלת למה? למה אני חייבת לרעוב כל החג הזה? למה לצנעני מותר לאכול אורז עם אפונה ואני צריכה להסתפק בתפוח אדמה מבושל בתוך נייר כסף? בדרך כלל, שיחת הסלון הזו מסתיימת בתשובה אלמותית אחת: כך נהגו אבותינו.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
כל אשכנזי מצוי מכיר את הסצינה הבאה, המתרחשת בפסח: אתה נכנס לסופר, חצי ממנו מכוסה בניילונים, והחצי השני מיועד בעיקר לאנשים שנולדו בעדה הנכונה. פתאום אתה מבחין במאכל טעים שעליו מתנוססת כתובית ענק של "כשר לפסח". מאושר מהתגלית המרעישה, אתה יודע להחזיק רגע את ההתלהבות. הופך את האריזה ומגלה למרבה האכזבה אותיות קטנות ומרגיזות, שמרכיבות יחד את כתובית השמד "לאוכלי קטניות בלבד" או "מכיל לפתית" - השולחות אותך לחפש את החברים שלך עם עוגיית קוקוס מתפוררת.
כל העניין הזה התחיל מכך שאבות אבותינו האשכנזים נמנעו מלאכול קטניות, מסיבות שהיו קשורות לאופן שבו נהגו לגדל אותן (שיצר חשש סביר שידבק בהן חמץ). אלא שהסיבות הללו - רובן ככולן - כבר לא רלוונטיות לימינו. המנהג, לעומת זאת, השתרש לדורות ובקהילות אשכנז (וגם בקרב חלק מקהילות צפון אפריקה) נוהגים היום שלא לאכול בפסח קטניות, רק מכוח החזקה ההלכתית.
תשמרו אתם קטניות
אממה, בשנים האחרונות מספר לא-מבוטל של משפחות דתיות כבר פרצו גדר והחלו לאכול שמן קטניות. אתרי השו"תים באינטרנט מלאים בשאלות מצד אלו שמחפשים בכל מחיר כביש עוקף למנהג המעיק הזה, ומשנה לשנה יותר ויותר אנשים דתיים החליטו לשים קץ לדלילות התפריט האשכנזי, עשו דין לעצמם והחלו לאכול קטניות בפרהסיה מהטעם הפשוט ש"אם זה לא חמץ לתימנים זה לא חמץ גם לנו".
יש מי שיגיד שמרד הקטניות הוא מרד של אנשים עם בעיה בדחיית סיפוקים, ומן הסתם יש גם כאלה, אבל התחושה שלי היא שהדיון על קטנוניותן של הקטניות הוא לא סתם ויכוח על אורז ובמבה, זהו
מיקרוקוסמוס של המתח הבין דורי במגזר הדתי, שמגיע לשיאו, איך לא, כשמדובר באוכל.
למעשה, זהו פרק קטן בסיפור גדול הרבה יותר: סיפורם של אנשים שאוהבים את היהדות ורוצים להיות דתיים, אבל נמאס להם לעשות רק כי ככה עשו פעם. סיפורם של כל אלו שבמקומות שונים ומגוונים בחייהם, ההלכה, כמו הקטניות, הפכה עבורם לבלתי רלוונטית. הם משתוקקים לתכלית, הם משוועים להגיון. נמאס להם להרכין את ראשם בהכנעה.
האנשים האלה רוצים רבנות אמיצה. הם רוצים הלכה שמתכתבת עם המציאות וסופרת אותם. והם רוצים שהפסח שלהם יהיה שמח.
לפנייה לכתב/ת 
