תומכים ובוכים: רבנים צבאיים אל מול השכול
הרבנים הצבאיים כבר לא עוסקים בהכשרת מטבחים בלבד. הם גם חברים לנשק, השומרים על קשר משמעותי עם המשפחות השכולות. שניים מהם חושפים את הקשיים וההתמודדויות: "לא עושים את זה כדי לסמן 'וי', אלא כי זה באמת חשוב"
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- אני, אלוהים והשכול/ על מוות ואמונה על מי אני חושב בצפירה/ חמישה זכרונות שצפים מחדש
- כולנו משפחות שכולות בפוטנציה/ רחלי מלק-בודה
הרב הצבאי של היום, אפוא, אינו מסתפק עוד בהכשרת מטבחים לפסח בלבד. הוא גם חבר לנשק, מש"קית חינוך ות"ש, קב"ן, ובעצם מה לא? כן, גם "קצינת נפגעים". בשנים האחרונות רואים עצמם הרבנים מחויבים לא רק להעלאת המורל וחיזוק רוח הלחימה בקרב החיילים, אלא גם לשמירה על קשר משמעותי עם המשפחות השכולות.
לחזק ולהתחזק
רב חטיבת "גולני", סרן יעקב טבצ'ניק, הכיר באופן אישי את רס"ן אלירז פרץ, סגן מפקד גדוד 12 שנהרג לפני כשנתיים בעזה.
מאז שומר טבצ'ניק על קשר עם אמו של אלירז, שהשכול הכה בה פעמיים. "מרים מדהימה", הוא אומר. "היא אחד הסמלים של החברה הישראלית, אחרי שאיבדה שני בנים בגולני והמשיכה ככה הלאה".
על אף שהפגינה תעצומות נפש שחיזקו את העם כולו, היה שם רב החטיבה של אלירז כדי לחזק גם אותה. בשנתיים שחלפו הוא מקפיד להגיע לטקסים לזכר הסמג"ד, ולפעמים גם לאירועים משפחתיים אינטימיים יותר ולביקורי בית.
פרץ נפל לפני שנתיים, בשבוע שלפני פסח התש"ע, ובגדוד 12 לא שוכחים את ליל הסדר הטראומתי שאחרי מותו. השנה ערך רב החטיבה טבצ'ניק את הסדר עם חיילי אותו הגדוד בכיסופים, ובמעין סגירת מעגל סיפר להם על האזכרה האחרונה למפקד הנערץ שבה השתתף, ועל הדברים המרגשים שאמרה שם האלמנה שלומית.
"פתחנו את הדלת לאליהו הנביא", הוא משחזר, "ואז שיתפתי את החיילים בסיפור שלה על הסיור האחרון עם אלירז בירושלים, כמה ימים לפני שנהרג, שבו אמר לה: 'בשביל זה אנחנו נלחמים'. ואז קראתי לאליהו: 'ספר לקדוש ברוך-הוא את זכויותיהם של ישראל', ומאתיים-וחמישים הלוחמים שהיו שם התרגשו".
"רגעים קדושים לעם ישראל"
סרן טבצ'ניק אומר כי גולני היא משפחה, וכל אחד מחייליה שנפלו הוא חלק ממנה – יחד עם ההורים והאחים השכולים. "כשאני פוגש אותם אנחנו מתחבקים ומדברים על הבנים שנפלו, עם הרבה חום ואהבה. עם ישראל כולו נמצא פה. כמובן שהיום אהיה גם בטקס בצומת גולני, שם נמצא 'הכותל המערבי' של החטיבה, ואתה נוגע בכל אחד מ-1,441 השמות – אלה שהכרת ואלה שלא זכית להכיר".
על יום הזיכרון עצמו אמר: "אלה רגעים קדושים שבהם כל עם ישראל מתייחד עם הנופלים שמסרו את נפשם בשביל כולנו, והם מגש הכסף שעליו נבנתה ונבנית המדינה. הצפירה היא גם זמן של חשבון נפש - איזו חברה אנחנו רוצים לבנות כאן: של אלימות בכדורגל, או של צדק ומוסר".
כלוחם שריון שהפך לרב צבאי, סרן יעקב טבצ'ניק סבור כי יש יתרון לבעלי עבר קרבי בתפקיד, ובמיוחד במפגש עם השכול. "הייתי בלחימה בעזה ובחומת מגן, וכשחברים נופלים לידך אין ספק שאתה חלק מהאתוס הזה. מצד שני, יכול להיות רב מצוין שלא היה לוחם. הרב לאו, למשל, היה 'רק' בבוכנוולד, אבל יש לו אישיות כריזמטית והוא מצליח לחדור להרבה מאוד מקומות ולבבות".
"ביום הזיכרון אני יותר אח שכול"
סרן אריק הורביץ הוא קצין הדת של החטיבה המרחבית חרמון (810), ומשמש בפועל גם כרבה של החטיבה. בעבר היה הראשון שמילא תפקיד זה ביחידת דובדבן. את המפגש שבין רבנים צבאיים למשפחת השכול הוא מכיר היטב - משני הצדדים: לפני שמונה שנים איבד את אחיו, לוחם גדוד הסיור של גבעתי, סמ"ר איילון יעקב הורביץ, בתאונת אימונים ברמת הגולן.
"ביום הזיכרון אני יותר אח שכול", מודה סרן הורביץ. "יש טקס אצלנו בחטיבה אבל אני לא נשאר, אלא מבקש ממישהו אחר לומר 'אל מלא רחמים' ו'יזכור'. לא בטוח שזה יהיה כך בהמשך השירות, אבל היום אני מרגיש צורך להיות עם המשפחה שלי – ההורים, האישה ושני הילדים – לפחות ביום הזה, בעיקר משום שרוב השנה אני נאלץ להזניח את הקשר איתם, בגלל התפקיד".
הורביץ משתדל ליצור ולשמר קשרים עם משפחות שכולות, אך אין זה קל בחטיבה מרחבית שהוקמה והתפרקה כמה פעמים ואינה מתפקדת כיחידה הומוגנית; שחלליה לא היו לוחמים, ולכן לא נפלו באימונים או בקרב. "אני מדבר עם בני המשפחות ומבקר אותם", הוא אומר. "זה אולי לא מספיק, אבל בדובדבן זה היה אחרת".
תפקיד שהוא שליחות
על חבריו המשרתים בתפקידים מקבילים או דומים, הוא מעיד כי הם "מקיזים דם" כדי לשמור על הקשר עם המשפחות
השכולות, ומתרוצצים לשם כך בכל רחבי הארץ. "לא עושים את זה כדי לסמן 'וי', אלא כי זה באמת חשוב", הוא אומר. "אף אחד לא יסכים להשתגע, לעשות כאלה נסיעות ארוכות על חשבון משימות אחרות חשובות מאוד, רק כדי לצאת ידי חובה".
ואיך היה הקשר של משפחתו שלו עם נציגי הצבא? "יש אנשים שפחות זקוקים לזה, וההורים שלי הם כאלה. אמא שלי אמרה להם: 'אנחנו בסדר. תדאגו למשפחות האחרות'. ההתמודדות שלהם עם השכול היא מדהימה".
"גם אהרון הכהן, בפרשות שאנחנו קוראים עכשיו בשבתות, איבד שני בנים", מסכם סרן אריק הורביץ, "אבל הוא היה אדם גדול שהבין את כוח החיים ולכן 'ויידום אהרון' – הוא שתק והתמודד. אהרון הכהן לא היה צריך קצינת נפגעים שתעזור לו".
לפנייה לכתב/ת 
