חרדת אֵם: כולנו משפחות שכולות בפוטנציה
כשהייתי צעירה חלמתי שילדיי יהיו כמו הלוחמים האמיצים ההם - ואז הפכתי לאמא. בכל יום זיכרון רובץ בירכתי מוחי אותו פחד אימהי משתק שאולי יום אחד, כשהם יהיו בני 18, אשמע דפיקה בדלת, ואני אהיה זו שאתפרק בבכי, כמו שסבתא התפרקה
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- אני, אלוהים והשכול/ על מוות ואמונה
-
על מי אני חושב בצפירה/ חמישה זכרונות שצפים מחדש
- ליום הזיכרון: צפו בסרט "טופו"
שוב אחשוב על סבתא, על המבט הזה שיש לה בעיניים - מבט שיש רק לאימהות שכולות. מבט שלא סר ממנה גם 39 שנים אחרי שבנה הלך למלחמה ולא שב.
לסבתא יש 16 נכדים, 35 נינים וחימש אחד קטן, וכולם יודעים שיש דברים שמותר לספר לה, ויש דברים שעדיף שלא (למשל, שאחד מהנכדים יצא למילואים, או שנסענו לשבת מחוץ לקו הירוק), כי אז היא לא תישן בלילה.
בכל יום זיכרון אבא שלי נוסע לירושלים כדי להיות איתה - ואנחנו, הנכדים, נשארים מאחור. נוגעים לא נוגעים בשכול המרוחק הזה.
הכאב שלהם הוא לא הכאב שלנו
עבור רוב תושבי המדינה השכול הוא כאב רחוק: משהו שלא קרה להם, אבל קרה למישהו שהם מכירים. בטלוויזיה אוהבים לדבר על כך שביום הזה כולנו הופכים למשפחה אחת, אבל זה לא באמת נכון. יש אותם עם הכאב הבלתי נתפס, עם החדר המיותם והחור שנפער בלב - ויש אותנו שמנסים להבין, להזדהות, וכואבים כאב אחר ומשונה.
ובתוך כל המצב הרגשי המבלבל הזה, מונח בקרן זווית החשש הלא-בלתי-סביר שמחר זה עלול לקרות גם לנו. כולנו למעשה משפחות שכולות בפוטנציה.
כשהייתי צעירה נשאתי עיניים לכל אותם בחורים אמיצים וחסונים ששירתו בסיירות. הם תמיד נראו בעיניי יפים, גיבורים, עשויים ללא חת. היה לי ברור שכך אני רוצה לגדל את ילדיי – לאור המודל של אותם בחורים שנכונים להקריב את עצמם למען הגנת העם והארץ, גם במחיר של אובדן החיים. ואז הפכתי לאמא.
שני בנים יש לי, אחד בגן טרום-חובה ואחד בכיתה ב'. ולמרות שהם עדיין קטנים, אפשר כבר לראות שהם קיבלו את הגוף החסון של אבא שלהם. ואם לא יהיו שינויים משמעותיים בנתונים הפיזיים שלהם במהלך גיל ההתבגרות, כמו עקמת בגב או קריעת רצועה - סביר להניח שהצבא יעניק להם פרופיל מקסימלי.
האמהות הן הגיבורות שלי
אני צופה בילדים-החיילים שעומדים בטרמפיאדה ליד היישוב שלנו, ויודעת שזה רק עניין של זמן עד שגם אני אצטרך לשלוח ילד לבקו"ם, ולחזור הביתה לשלוש שנים של דאגה. ופתאום אני שוכחת מהאידיאלים ומהבחורים החסונים ההם. כל מחשבותיי מתנקזות לעבר האימהות שלהם, הן הגיבורות שלי. אין הן עושות את זה? אני שואלת את עצמי. איך הן מצליחות להירדם בלילה?
בכל יום זיכרון אני יושבת עם דמעות בעיניים מול סרטי ההנצחה, ובירכתי מוחי רובץ פחד אימהי משתק שאולי יום אחד, כשהם יהיו בני 18, הצבא ייקח לי אותם וזה ייגמר. שאולי יום אחד גם לי ידפקו בדלת, ואני אהיה זו שאתפרק בבכי, כמו שסבתא שלי התפרקה, ואצרח בכל השכונה וזה לא יעזור.
ואז חולפת בי מחשבה נוראית: אולי זה לא אחראי מצדי להסתפק בשני ילדים, ועוד בנים? אולי כדאי שאביא עוד ילד או ילדה, ליתר ביטחון, כי אם... וחס וחלילה... אחר כך יהיה מאוחר?
פעם אמרו ההורים בתמימות: "עד שהם יגיעו לגיל 18, כבר לא יהיה צבא". זה היה פעם. אנחנו, ההורים של ילדי המילניום החדש, כבר הרבה פחות אופטימיים.
לפנייה לכתב/ת 
