"המכשפות" החדשות: לא מבזות את המקור

הבשורה על הקמתה של להקה חדשה בשם "המחשפות", שאמורה להמשיך את דרכה של "המכשפות", עשתה כאבי בטן להרבה אנשים. הסיבה לכך ברורה. המכשפות הייתה הלהקה של ענבל פרלומטר. היא לא הייתה רק היוצרת והסולנית, אלא המנטורית. הגרעין הרעיוני שמאחורי הלהקה - כך לפחות היא נתפסה בעיני הציבור. ולכן בהיעדרה, האינסטינקט אומר להניח לאגדה. לא לנסות ולהחיות אותה, באמצעות שחקניות המשנה של ההרכב המקורי, בצירוף סולנית חדשה ולא מוכרת.

עוד תווים של שי להב ב-ynet:

• אלביס קוסטלו, אולי תחזור לחבב אותנו?
• מחאה קולנית: מוזיקאים שהציתו את המרד
• מופע ישיבה: רוקרים בגיל העמידה
  

כי הרי "זה יכול להיות רק פחות טוב ממה שהיה". ועל כן "ברור שהן עושות את זה רק בשביל הכסף". הציטוטים, אגב, לקוחים היישר מהבארבי, חצי שעה לפני תחילת המופע שציין 20 שנה לצאת אלבום הבכורה של המכשפות (שיצא רק לפני 18 שנה, אבל למה להרוס תעלול יחצני מקובל).

"המחשפות", אמש בהופעה בבארבי(צילום: עופר עמרם)

אנחנו עוד נחזור למופע עצמו, ולפתרון השאלה הכי רווחת לפניו: "עד כמה מבזה זה היה?". אבל אני רוצה להתייחס לעצם התופעה, שבה דמות מרכזית מתוך להקה עוזבת אותה (מרצונה, או ביוזמת מלאך המוות), ומוחלפת בידי אדם אחר, שנאלץ להיכנס לנעליה הגדולות. ואם נחדד את הסוגייה: עד כמה זה לגיטימי, מבחינת להקה, להוסיף ולהשתמש בשמה, ביצירותיה ובמוניטין שלה, בעת שהחבר הכי דומיננטי שלה כבר לא נכלל בשורותיה.

בואו נבדוק כמה מקרים ידועים, ונלך מהקל אל הכבד בכל הנוגע ל"חומרת" ההחלפה. דיפ פרפל, למשל, יצרו את הקלסיקות הכי גדולות שלהם עם הסולן איאן גילן. אותו גילן שנאלץ לעזוב את ההרכב, והוחלף בידי דיויד קוברדיל. במקרה הזה, השינוי לא היה קריטי, היות והרוח החיה של דיפ פרפל, ריצ'י בלקמור, עדיין נותרה שם (מה זה נותרה? הוא גרם להדחתו של גילן).

הסולן של איי סי די סי, בון סקוט, מת מהרעלת אלכוהול בערך 5 שנים אחרי הקמת הלהקה. בריאן ג'ונסון, שהחליף אותו, נותר בהרכב עד היום, כך שבדיעבד השינוי לא נתפס כמשמעותי. בייחוד כשגם כאן, החבר הדומיננטי היה דווקא הגיטריסט, אנגוס יאנג.

דיפ פרפל.לגיטמי, אבל פחות מוצלח(צילום: חגי אהרון)

הלאה. האחים אלכס ואדי ואן היילן הקימו אמנם את הלהקה שנשאה את שם משפחתם, אבל במקרה הזה - הסולן גנב חלק ניכר מההצגה. ולכן, כשדיויד לי רות' פרש מההרכב, והוחלף בידי סמי הייגר, זה כבר לא היה זה. לגיטימי? כן. אותנטי ומוצלח? הרבה פחות.

תת ז'אנר נפוץ בתוך המשפחה הזו הוא להקות המתפצלות לשני הרכבים חדשים. במקרה כזה, השאלה היא תמיד מי מחזיק בשם ההרכב המקורי. הדוגמא המפורסמת ביותר היא כמובן זו של גאנז אנד רוזס, ששלושה מחבריה המקוריים פרשו ממנה והקימו את Velvet Revolver, בעוד שאקסל רוז מוסיף למנות ולפטר נגנים ללא הרף, ולהשתמש בשם הלהקה עד עצם היום הזה.

היות וגאנז עומדים להופיע בישראל בקרוב, השאלה הופכת לרלבנטית במיוחד עבורנו. האם גאנז שתגיע הנה היא אכן גאנז אנד רוזס? על פי מה נקבע המבחן הזה? זהות הסולן? הקרדיט של יוצרי השירים המקוריים? שאלה קשה, עם תשובות שהן רגשיות בעיקרן.

אבל לפחות כאן עוד יש דיון אמיתי. מה שלא קיים, למשל, במקרה של elo - להלן, תזמורת האורות החשמליים. המנהיג, המייסד, הסולן, היוצר והרוח החיה של ההרכב, ג'ף לין, כבר לא שם מזמן. אבל קבוצה של מוזיקאים שחלקם היו חברים בהרכב המקורי התעקשה לכנות את עצמה elo part 2 (ובהמשך - האורקסטרה), ולערוך סיבובי הופעות ברחבי העולם, עם הרפרטואר של הלהקה המקורית. כולל אצלנו. וזה, עם כל הכבוד, כבר פאתט.

מה שנשאר מ"הדורז". חוויה טובה, בגלל המרכיבים החשובים שנשארו בחיים(צילום: דנה קופל)

הדוגמא הקיצונית והמגוחכת ביותר לכאורה היא זו של הדורז, ששני חבריה המקוריים - אלה שלצער כולנו לא נקראים ג'ים מוריסון - יצאו לסיבוב הופעות עולמי כשהם חמושים באחד - דייב ברוק. זמר שנגזר עליו להיכנס לנעליו של אחד מגדולי הפרפורמרים בהיסטוריה של הרוקנרול, ואיך לומר? לא ממש עמד במשימה.

ובכל זאת, הקפדתי לכתוב "לכאורה". כי ההופעה של הדורז בארץ הייתה חוויה טובה לקהל, ולא רק בגלל הנוסטלגיה. ריי מנזרק ורובי קריגר היו מרכיבים חשובים מאד בהרכב המקורי, וגם נותרו מוזיקאים מצויינים ודומיננטיים מאד על הבמה. כך שתחושת המבוכה רוככה מאד.

מה שמוביל אותי לתשובה על שאלת הלגיטימיות. והיא פשוט לא רלוונטית. כל עוד ההרכב, במתכונתו החדשה, מצליח למשוך הרבה קהל להופעות, כנראה שהוא מספק לאנשים צורך שעדיין קיים. ואם הוא היה עושה את זה בצורה נלעגת, או חלטוריסטית, קרוב לוודאי שאותם אנשים לא היו מגיעים. בטח לא לאורך זמן.

"המחשפות" עם הסולנית מלי שלום, בשמלת נצנצים לא מנסה לחקות את המקור

על פי הפרמטר הזה לפחות, ההופעה של "המחשפות" הייתה לגיטימית לגמרי. הבארבי לא היה מפוצץ, אבל התמלא בכמות נאה בהחלט של קהל, שעושה רושם שגם נהנה והתרגש לאורך מרבית ההופעה. נו, ומה לגבי שאלת ה"עד כמה מבזה?". ובכן, לא מבזה כלל. ולא חלטורה. ולא חילול קודש. המחשפות נשמעו מהוקצעות ומתואמות, באופן שמעיד על לא מעט חזרות והתכוונות אמיתית.

העיבודים של קורין אלאל, שהפיקה מוזיקלית את הערב, היו טריים ואנרגטיים, מבלי לפגוע ולו לרגע בכבוד הגרסאות המקוריות. בקיצור, רחוק מהפאדיחה שניבאו מרבית כתבי המוזיקה סביבי, רגע לפני (אני יכול לספק לכם כבר את הכותרות, שנקבעו מראש: "כישוף כושל").

ולשאלת השאלות: איך הייתה המחליפה? או. זה מורכב. הנכס הכי גדול של מלי שלום, בהקשר הזה, הוא השוני הכמעט מוחלט שלה מענבל פרלמוטר. המכשפה המקורית הייתה בחורה של ניואנסים דקים, של אנדרסטייטמנט. של חיבור מכשף בין מופנמות ומוחצנות. ואילו אצל שלום, כמעט הכל דרמטי. גדול מהחיים. נטול ספקות. שלא לדבר על השוני החיצוני וההתנהלות על הבמה.

קורין אלאל על הבמה. רגע השיא

שלום עולה בשמלת נצנצים צמודה, חמושה במניירות שנעות בין מנחת שירה בציבור לסולנית הבי מטאל. הכי לא ענבל. וזה דווקא מקל, כי כבר משלב מוקדם מאד של ההופעה, הצופה לא מרגיש שיש כאן ולו ניסיון קל של חיקוי, אלא להקה שונה לגמרי. פחות מעניינת, לטעמי לפחות, אבל יש לה את הקטע שלה. יותר

מכוסח, יותר קברטי, הרבה פחות מתוחכם. וברגע ששלום תיפטר מעודף האינטנסיביות שלה על הבמה, תדבר פחות ותרפה מהמניירות, היא עשוייה להיות סולנית לא רעה בכלל. אגב, השיר החדש היחיד של ההרכב, שבוצע במופע, היה יפה בהחלט.

ובכל זאת, רגע השיא של המופע נרשם כשאת עמדת המיקרופון אייש מישהו אחר. כשקורין אלאל עלתה לבמה, הבארבי רעד סוף סוף. מתרועות ומהתרגשות. וכשהיא שרה את "כשזה עמוק", נרשמו גם דמעות. בשורה התחתונה, מופע המחווה של המחשפות לא היה עמוק במיוחד. אבל גם היה רחוק מלהיות נפילה.