אלי ישי, למד ממגילת רות - דאג למסתננים

עוד מעט, כבוד השר, תתפנה מענייני משרדך הדוחקים ותקרא במגילת רות, בהמתנה לשערי שמיים שייפתחו גם לך. ולוואי שייפתחו, ולכולנו – אבל בעודנו ממתינים, אנא חשוב מעט על מה שאירע קודם שרות נשכבה למרגלותיו של בועז.

• איי לייק ynet יהדות בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• העם הנבחר זה לא רק אנחנו/ דינה אברמסון
• מיכאל מושונוב: קמתי בבוקר וראיתי חסיד
• מתנה לכבוד שבועות: עמוד מיוחד לחג  
  

היו אז ימים טובים בישראל. הכלכלה החקלאית פרחה, ומהגרי עבודה רעבים ללחם הגיעו מכל עבר כי לשבור שבר. סביר מאוד להניח שנעמי ורות לא היו היחידות שעשו את הדרך המפרכת והמסוכנת ממואב לחלקתו של בועז. היו אחרים כמותן: עניים מרודים, יהודים ולא יהודים.

לכל אחד מאלה הייתה זכות שלא לרעוב בארץ הטובה. זכות מקודשת לגמרי, דברי אלוהים חיים, שאנחנו זוכרים כמצוות "לקט, שכחה ופאה" - חלק מן המצוות שהפכו את היהדות לדת המתקדמת ביותר מבחינה חברתית בעולם העתיק.

אתה ודאי יודע טוב ממני עד כמה המצווה הזו הייתה חשובה לקדוש-ברוך-הוא, עד כדי כך שהיא מופיעה גם בספר "ויקרא" וגם בספר "דברים", ובפירוש כתוב שלא נועדה לדאוג לעניי עירך בלבד, אלא גם לגר, ליתום ולאלמנה. לא במקרה אין הכתוב מוסיף הבדלי גזע ודת, גוון עור ואורחות חיים.

יופי של מצווה

מן הסתם אתה מכיר גם את מה שכתבו גדולי המפרשים. הרמב"ם, למשל, הסביר מדוע צריך לאפשר לעניים לזכות ביבול שלוש פעמים ביום - בשחר ובצהרי היום ובמנחה. תראה איזה יופי: "מפני שיש ביניהם עניות מיניקות שצריכות לאכול בתחילת היום, ויש עניים קטנים שאין ניעורים בבוקר ולא יגיעו לשדה בתחילת היום, ויש זקנים שאינם מגיעים עד המנחה" (מתנות עניים, פ"ב י"ז).

ועוד יופי גדול טמון במצווה הזאת: שאין מניחים את אלומות השיבולים לפתחם של העניים ומזי הרעב כמתנה, אלא מאפשרים להם לקצור כאחד האדם, כלומר – להוציא את לחמם מן הארץ בעבודת-כפיים, כפי שרוב יושבי העולם העתיק עשו.

ואם תחשוב קצת, לא מדובר רק בתבואה, כי מה יעשו איתה העניים – ילעסו גרעינים? מן הסתם, לא רחוק מן השדה של בועז, ניצבו אבני ריחיים שאפשר היה לטחון בהם את הגרעינים הטובים, ומישהו איפשר לגר, ליתום ולאלמנה לאפות לחם בתנור, ומישהו ודאי חלק עמם מים, ואנשים אחרים לא עצרו אותם, בעיתות של רווחה, כשמכרו את מעט התבואה שנותרה בידם אחרי שאפו לחם.

גם בישראל

ימים טובים עוברים על כלכלת ישראל, אם נאמין לראש הממשלה: היא יציבה וחזקה. עניים אינם קוטפים עוד שאריות מן השדה למחייתם, אבל רוחה וטעמה של המצווה לא השתנו, ואתה, במו קולמוסך ממש, עוד יכול לזכות בה.

כן, אני רוצה לדבר על הפליטים, או מהגרי העבודה, או השוהים הבלתי-חוקיים או איך שלא תקרא להם, מסודן ומאריתריאה ומכל מקום רע שהסתננו לישראל באורח בלתי-חוקי לחלוטין, אבל מבלי שאיש יעצור אותם. הם לא נעצרו בגבול בין היתר מפני שמשרדך לא הורה לעצור אותם, נכון?

והם הועלו על אוטובוסים והושלכו בחצר האחורית של תל אביב, מקום שאין בו שדות פורחים או יבול לחלקו. וכן, גם הם "גר, יתום ואלמנה". וכמו רות ונעמי, הם רוצים ומסוגלים לעבוד לפרנסתם – עד שתחליט לגרשם בצורה מסודרת, אם תחליט. איני כופרת לרגע בזכותה של מדינה ריבונית לגרש מסתננים מגבולותיה. אבל כל עוד הם כאן, אינני מאמינה בזכותה של המדינה להרעיב אותם.

מצווה מהתורה

אתה יודע היטב שהם כבר עובדים, ומוכנים לעבוד בתנאי ניצול של קפיטליזם חזירי, אבל אתה מזדעק – מקומות עבודה הם לוקחים לנו, הישראלים. לא נכון, כבוד השר. לא נכון. אתה, שמייבא מדי שנה עוד ועוד מהגרי עבודה חוקיים, יודע היטב כי בכלכלה חזקה כמו זו של ישראל, המונים-המונים לא מוכנים עוד

לעבוד במלאכות שפעם כיבדו את בעליהן, אפילו לא בקציר החיטה (או העגבניות). חלק מן הישראלים האלה מעדיף לחיות מהבטחת הכנסה, שהיא עצמה ענף של מצוות המתנות לעניים.

רק המסתננים האלה עדיין מוכנים לשטוף כלים תמורת חמישה שקלים לשעה. הנה אתמול שמעתי בעל מסעדה מתרברב בתעריף הזה, כשהוא מצביע על שני עובדי מטבח כהי עור. לא, אני לא מתכוננת להסגיר אותו לרשויות האכיפה והפיקוח שלך, להפך – אני מבקשת ממך, בנימוס ובלי להרבות שנאה, בערב החג היפה הזה, לזכור שאתה אחראי לכך שהם כאן. כשתרצה – תגרשם, אבל להרעיב אותם אסור לך. מדאורייתא אסור לך.