לחזור בתשובה, לחזור לספר
כשחושבים על זה – לספר אין תחליף, אבל אנחנו לא חושבים על זה. מעמיסים את כל הספרים שלנו, ספרי הקודש וספרי החול, מהארון לרשת. כשנקלוט מה חסר לנו, אולי כבר יהיה מאוחר
מדי שנה הם נפגשים, הארון והדוכן. האחד – זקן ושבע ימים, אבל כוחו עדיין במותניו; השני – חדש יחסית, צעיר, תוסס, אבל גם הוא כבר מתחיל להריח את גיל המעבר. דרכיהם של ארון הספרים היהודי ושל דוכן הספרים מצטלבות בשבוע הספר העברי.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- בסן-פרנסיסקו יש גאווה יהודית/ טלי פרקש
- החזון הראשוני של ישעיהו ליבוביץ: מדינת הלכה
- צפו: חתונה במתנה - למי שאין לה
הדוכן זוכה לפופולריות במהלך השבוע. הרבה אנשים מסתובבים סביבו ומביעים התעניינות, אבל הוא יודע שזה נמשך במשך שבוע (עשרה ימים, אם נדייק) וגם זה כבר לא מה שהיה פעם. הארון מביט עליו מלמעלה (מעצם היותו ארון הוא נהנה מיתרון גובה) ומחייך. תיהנה מהשבוע הקצר הזה, הוא אומר לדוכן, אחר כך ישכחו אותך. אני, לעומת זאת, נמצא פה כבר אלפי שנים, ואני עדיין בשיא הקריירה.
אלינו זה לא יגיע, אומרים לעצמם אנשים דתיים, מסורתיים או סתם ישראלים בעלי סימפתיה לכתבי הקודש. הספר נקלע לעמדת נחיתות מול הטלוויזיה, האינטרנט והסלולר. המילה הכתובה צריכה לרצד ולהבהב כדי שיקראו אותה, הדפים צריכים להיות כאלה שאפשר לרפרש אותם ולהתעדכן אחת לחמש דקות. ה"בוק" צריך "פייס" לפניו כדי למשוך תשומת לב. אבל הספרים היהודיים עדיין רלוונטיים, מושכים, מקבלים את הכבוד המגיע להם. בעוד שהעירייה צריכה לגייס כוכבי ילדים לאירועי שבוע הספר בשביל למשוך קהל, הם ממשיכים למכור עותקים – גם ללא מבצעים של ארבעה במאה, וגם בלי שדוד המלך או רבי יהודה הנשיא יבואו לחתום על ספריהם.
כל זה היה נכון, עד לא מזמן.
לא בשמים היא. באייפד
כן, גם הספרות היהודית המסורתית הולכת ונעשית וירטואלית מרגע לרגע. היום, לפתוח תנ"ך כדי לקרוא פרק בתנ"ך זה כמו לפתוח מפה כדי לדעת לאן להגיע, במקום לתת ל-GPS לנווט לבד. חשבתם שבבית הכנסת כל מתפלל נכנס ולוקח לעצמו סידור? כנראה לא התפללתם במניין כבר מזמן. פחות ופחות אנשים משתמשים היום בסידורים, אפשר לקרוא את קריאת שמע מצג הסמארטפון, בדיוק כמו שקוראים הודעת טקסט.
כשאתם מדמיינים איך נראית ישיבה, אתם מתארים לעצמכם בחור רכון על ספר מצהיב עם אותיות בגודל מיניאטורי? אתם ממש לא בעניינים; ביותר ויותר בתי מדרש (בעיקר בזרם הדתי לאומי) המחשבים הניידים הם אלה שיושבים על הסטנדר. כל התורה כולה מונחת באייפוד, הגמרא
צרובה על הדיסק, השולחן ערוך זמין לכל גולש באינטרנט. הספרים מעלים אבק, בזמן שברשת מעלים עוד כרך של חידושי הרמב"ן להורדה.
מה הבעיה? לכאורה אין בעיה. המהפכה הווירטואלית היא אחד הדברים הטובים שקרו לספרות התורנית, אולי מאז המצאת הדפוס. קודם כל – זה נוח. את הספרים שבמחשב לא צריך לסחוב, לא צריך לאחסן על מדפים שלמים, והאמת היא שגם לא צריך לקנות אותם. הם אינם נקרעים, אינם מתבלים וגם אין חשש שהכריכה תתפרק פתאום.
שנית – יש מנועי חיפוש. כבר לא צריך לשוטט ברחבי הספרייה כדי לאתר את מה שמחפשים. יותר מכך: לא צריך בכלל לדעת מה מחפשים. פעם רק העילויים המובחרים ביותר, האריות שבחבורה, היו מפגינים בקיאות מופלגת בש”ס ופוסקים. בעולם היהודי של 2012, גם מי שלא הגיע מפוניבז' אלא מסין, והוא לא תלמיד חכם אלא בסך הכל מחשב נייד, שורק מיליוני ספרי שו"תים בעל פה. גם בלי לגמור את הש"ס, אתה שואל את מחשבך מי אמר למי "כל הפוסל במומו פוסל", והוא מצטט לך את העמוד הרלוונטי במסכת קידושין. אתה מגגל "מה מברכים על קורנפלקס" ומקבל תשובה במקום. היכולת למצוא בשתי שניות את מבוקשך הופכת את העסק להרבה יותר יעיל.
חוץ מזה, הספרות היהודית פתאום נגישה. אתה לא צריך ללכת לשום מקום, כל הספרים באים אליך. גם כאלה שבכלל לא ידעת על קיומם. לא בשמים היא, וגם לא בבית המדרש, או בבית הכנסת, או במחלקה לתלמוד, אלא אצלך על שולחן העבודה. המקורות היהודיים - מהבסיסיים ביותר עד אלה שאי אפשר היה להשיג בשום מקום - זמינים לכל דורש. אולי לא לזה התכוון ישעיהו הנביא כשדיבר על "ומלאה הארץ דעה את השם", אבל זה מה שקורה, מלאה הארץ דעה. כולנו יכולים לדעת. ועוד לא דיברנו על החיסכון בנייר, ועל הקלות להכין דפי מקורות כשאופציית ה"העתק-הדבק" קיימת, ועל היכולת לחסוך את ה"עיין עוד בספר הכוזרי, מאמר שלישי, אות כ"ז" בעזרת לינק אחד.
חם-קר
ובכל זאת, כשבתי הדפוס יהפכו סופית למוזיאונים, ותהליך ההשתלטות של הוורסיות הממוחשבות והמקוונות יסתיים, נתחיל להתגעגע. ניזכר בימים שבהם היינו קוראים ספרים. איך לא היינו יושבים מול מסך, אלא מול ספר מוחשי, דפים של ממש. היינו יכולים לגעת במילים, לאחוז בהן. לדעת שאותן מילים מלוות אותנו מאז הבר-מצווה, התיכון או ההשבעה בצבא, ואותן מילים בדיוק ממשיכות ללוות אותנו. אפשר לסמוך עליהן שהן תישארנה איתנו, בלי להתחלף אחרי שנייה במשהו אחר. שאנחנו מחזיקים ביד משהו יציב, איתן, עם נשמה, עם לב פועם.
לא משנה כמה הטכנולוגיה תשתדרג, עדיין יהיה בה משהו קר, טכני, לא אמיתי. את החום, את החיות, כנראה לא יצליחו להשתיל גם בדור
העשירי של סמסונג. כשחושבים על זה – לספר אין תחליף, אבל אנחנו לא חושבים על זה. ממשיכים להעמיס את כל הספרים שלנו, ספרי הקודש וספרי החול, מהארון לרשת. כשנקלוט מה חסר לנו, אולי כבר יהיה מאוחר.
הרבה חובשי כיפה מתהדרים בכך שהם שומרים אמונים לספר, אבל ממשיכים לקרוא את המשנה מוויקיטקסט. בגרסה הבאה של פרויקט השו"ת של בר אילן תוכלו למצוא את "כה עשו חכמינו", כי כל ספר יהודי אחר כבר נמצא שם ולא נשאר מה להוסיף למאגר. ספרות הקודש מיישרת קו עם העולם, שזה מצוין, אבל בכך היא גם קוברת את חוויית הקריאה, וזה קצת מדאיג. אנחנו רגילים לחזור בתשובה בחודש אלול, או בתעניות ציבור, אבל אולי השנה כדאי לעשות חשבון נפש גם בשבוע הספר.
לפנייה לכתב/ת 
