"יומיים בניו יורק": למה לערב משפחות?
ז'ולי דלפי חוזרת לככב ולביים בקומדיה הרומנטית "יומיים בניו יורק", אליה היא מצרפת כהרגלה את בני משפחתה - יתכן שמדובר בשיקוף לחייה במציאות. לא בטוח שזה מעניין אתכם
השחקנית-במאית ז'ולי דלפי נולדה וגדלה בצרפת, אך כיום מנהלת את קריירת המשחק והבימוי שלה משני הצדדים של האוקיאנוס האטלנטי. לאחר שכבר הפכה לשחקנית מוכרת ומוערכת ("לבן" של קשישטוף קישלובסקי, "לפני הזריחה" של ריצ'רד לינקלייטר), היא החלה בשנת 2002 לביים.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
סרטה הרביעי "יומיים בניו יורק" ("Two Days in New York") הוא המשך לסרטה השני "יומיים בפריז" מ-2007. על פי שני סרטים אלו ניתן להסיק כי דלפי החליטה לנסח באמצעותם, באופן מפורט להפליא, את דעתה על אופי של בני עמה. חרמנות, גסות רוח, דחייה מיידית של כל עידון פוליטיקלי קורקט - הם מרכיבי היסוד של מנטאליות זו.
האורקל של דלפי
המתכונת של שני הסרטים דומה: מריון (דלפי) אמנית צרפתייה שחיה בארה"ב, מלווה בבן הזוג האמריקאי שלה, מתחככת במשך יומיים בבני משפחתה. כפי שיודעים רבים, יומיים אינטנסיביים עם המשפחה שקולים לשנתיים של זמן רגיל (ומקצרים פרק זמן דומה מהחיים). הדבר נכון שבעתיים לגבי משפחתה הפרועה של מריון. כשעל הקרקס מנצח אבי המשפחה ז'אנו (השחקן אלבר דלפי - אביה האמיתי של הבמאית), הממיט על ראשה של מריון ובן זוגה האמריקאי יומיים של גיהינום צרפתי.
עבור מי שלא ניחן בסבלנות יתרה כלפי סוג ההומור של דלפי - הנוירוטיות הנשית, הסיטואציות הגדושות מדי, העיסוק המכוון והמוקצן בסטריאוטיפים, הגלישה לעבר הפארסה - סביר להניח שהשהות בחברת הדמויות המוצגות תהפוך במהרה למייסרת.
התפקיד שיש למריון בחיכוך זה הוא של מתווכת. בהיותה ממוקמת בין התרבויות היא מבינה את הזעזוע של בן זוגה מהתנהגות משפחתה. היא חוששת, במידה לא מבוטלת של צדק, שבשלב מסוים בן זוגה לא יבדיל בינה לבן משפחתה, ושהקשר ביניהם לא ישרוד את המבחן.
מצד שני, זוהי גם משפחתה, והיבטים של דרך התנהגותם הקיצונית נעורים לחיים בסיטואציות אלו. העימות פועל, לכן, בארבע רמות - תרבות צרפתית ואמריקאית, זוגיות מול משפחה, שני בני הזוג אחד מול השני, והגיבורה מול עצמה.
תמיד יהיה לה את פריז
בעוד ש"יומיים בפריז" ציוות לדלפי את אדם גולדברג בתפקיד היהודי העצבני שהפך לבן הזוג, ב"יומיים בניו יורק" הוא הוחלף על ידי בן הזוג החדש, שדרן רדיו ועיתונאי אפרו-אמריקאי בשם מינגוס (כריס רוק). זירת המפגש, כפי שניתן להבין משמות הסרטים, השתנתה גם היא.
בסרט הראשון מרבית ההומור התבססה על הזעזוע והתסכול הגובר של בן הזוג האמריקאי הנתקל שוב ושוב בשרידי עברה הרומנטי של בת זוגו. ב"יומיים בניו יורק" ההומור מתבסס על תחושת הבושה מהתנהגות בני המשפחה הצרפתית בסביבה המעודנת של הבורגנות התרבותית והרב-גזעית של ניו יורק.
האב ז'אנו שונא מקלחות באותה מידה שהוא חובב שתיה. ברגע הכניסה לארצות הברית הוא כבר מבצע את העבירה הראשונה - ניסיון להבריח גבינות ונקניקים במזוודה. בהמשך הוא משמר את תחביבו מהסרט הקודם לשרוט מכוניות חונות באמצעות מפתח. אל האב מתלווים גם האחות הפלרטטנית ונעדרת הבושה רוז (אלכסיה לנדאו) ובן זוגה החרמן ובעל הנטיות הגזעניות מאנו (אלכסנדר נאהון). לנדאו ו-נאהון הם גם שותפים בכתיבת התסריט.
מריון ומינגוס נמצאים עדיין בשלבי העיצוב של הזוגיות המורכבת שלהם (כל אחד מהם הביא ילד מקשריו הקודמים), ובשעת הביקור מריון שוקדת על פתיחת תערוכה שבמהלכה היא עומדת למכור את נשמתה. מינגוס הוא הבחור המיושב שחוץ מנטייתו לנהל שיחות עם גזיר קרטון בגודל מדויק של אובמה, לא מגלה ליקויים מהותיים ביחסי אנוש. הוא הדמות הנדרשת לקבל בגלגול עיניים מתמיד את מעשי בני המשפחה של בת זוגתו.
קשה שלא להתרשם שסרטי "יומיים ב..." מהווים דוגמא להומור פרטי, משפחתי, של משפחת דלפי. גם אם בשונה מהסרט הקודם, האימא של הבמאית לא משתתפת (היא מתה בשנים שחלפו מאז), עדיין נותרו סממנים ביוגרפים רבים המעידים על היות הסרט קומדיה אישית. חלק לא מבוטל מהם מתגלה בעיצוב הדמות של הגיבורה שככל הנראה אינה רחוקה מהנוירוטיות של דלפי בחיים. כל זה יהיה קצת יותר מדי למי שלא ניחן בסבלנות לטיפוס זה או לבני משפחתה הקולנועיים.
