קהילה נסתרת: היהודים השחורים של ניגריה

המצלמה נכנסת לכפר אפריקני טיפוסי בניגריה. בשנייה הראשונה זה נראה כמו "עוד סרט" על החיים ביבשת השחורה, אבל שלט שניצב מחוץ לאחת הבקתות מסגיר שאין זה כך. האותיות העבריות מציינות שאנו נמצאים בפתח "בית כנסת חוקת ישראל". 

• אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• איך סיפור ראשון נולד? סופרים מספרים
• הקואליציה רועדת. החרדים: לא נתגייס, ויהי מה
• לרקוד על שתי חתונות: הפוליגמיה ביהדות  
  

כך נפתח הקדימון לסרט הדוקומנטרי "ההתעוררות המחודשת של יהודי ניגריה" (או בשמו הרשמי "Re-Emerging: The Jews of Nigeria"), שיצר יהודי ניו-יורקי בשם ג'ף ליברמן. הסרט מתעד קהילה יהודית בניגריה שבה אפריקנים מפזזים ב"קבלת שבת" בסגנון גוספל, חובשים כיפות, ומקפידים על קביעת מזוזות והדלקת נרות "יהודית למהדרין".

סרטו של ליברמן הוא מסמך נדיר על חייה של קבוצה המתקיימת כבר שנים מתחת לרדאר היהודי הרשמי. באקלים מדיני של מסעות טבח בין נוצרים למוסלמים, ובאיום מתמיד של כליה, היא שם - תוססת ושמחה. חוגגת את מה שהיא מגדירה, כשורשיה היהודיים. בל נטעה, זו אכן אפריקה, אבל ב"ג'ואיש סטייל".

מסר מאב לבן

איך בדיוק הגיעו לניגריה יהודים? ולמה כמעט אף אחד לא שמע על הקהילה הזו קודם? לשאלה הזו, מתברר, יש הסבר, ואפילו פשוט למדי: מדובר בקבוצה שהיא חלק מאחד השבטים האתניים

הגדולים בניגריה - ה"איבו". השבט מונה מיליוני בני אדם והקהילה היהודית שבסרט היא שבריר מזערי ממנו.

"מצבם הייחודי של חברי הקהילה בניגריה הוא תוצאה ישירה של ההיסטוריה המקומית", מסביר ליברמן. "ה'איבו' הושפעו מאוד מהמסורות שהציגו המסיונריים שהובאו לאזור יחד עם הקולוניאליזם הבריטי. הדמיון הרב בין מה שהציגו המסיונרים לבין המסורות העתיקות של השבט הוביל אותם להתנצרות המונית. גם העובדה שהנוצרים הציעו חיי רווחה כלכליים, עשתה את שלה. ה'איבו' תמיד נקראו 'היהודים של ניגריה'. יש להם אופי יהודי, הם חכמים, עובדים קשה. זה גם הפך אותם מטרה לרצח. ביאפרה היא רק חלק מהמשוואה".

לדברי ליברמן, בתוך השבט הענק הזה, נמצאת אותה קהילה שעדיין מגדירה את עצמה כיהודית לכל דבר ועניין. "אם משהו יציע להם את האפשרות של גיור, לדוגמה, הם יעלבו", הוא מסביר. "בעיניהם, הם יהודים בדיוק כמו כל יהודי אחר. על אף שהמסורות העתיקות כמעט ונכחדו, נותרה בתוך ה'איבו' קבוצה שהאמינה שהיא שייכת לסיפור אחר, סיפור שעדיין לא ידעו להגדיר במדויק. לכולם שם יש היסטוריה שהועברה מאב לבן, שהם באו מישראל ושהם חלק מ'העברים העתיקים'.

"כשהאינטרנט נכנס לתמונה, ניסו חלק מהאנשים שם להבין באמצעותו מה זה אומר להיות יהודי. המיקום שלהם וחוסר הנגישות לעולם שבחוץ לא איפשרו להם לדעת מוקדם יותר על יהודים ויהדות. הם חיו בסוג של בועה. אחד מהם, בחור צעיר בשם שמואל, שהוא חלק מהסרט, למד על תפילות על ואורח חיים היהודי, בעזרת האינטרנט, והעביר אותם לשאר".

תמונה מטושטשת

הפרויקט התיעודי החל למעשה מפגישה מקרית בין הבמאי ליברמן לרב הקונסרבטיבי הווארד גורן. הרצאה מפתיעה של האחרון על המסעות שערך באפריקה ועל פנייה מפתיעה שקיבל מקהילה בניגריה, שהגדירה את עצמה כקהילה יהודית, הייתה הטריגר לסרט.

תפילה בבית הכנסת בניגריה

"גורן, שנענה להזמנה, שלף מולנו איזו תמונה מטושטשת שצולמה במצלמה חד-פעמית פשוטה. בקתה באמצע היער באפריקה - ורק אם מסתכלים ממש מקרוב רואים שעל הגג שלה מופיע סמל המגן דוד. התמונה הזאת הטריפה אותי לחלוטין"

ליברמן, שבאותו זמן תר אחר פרויקט עצמאי לסרט דוקומנטרי, הרגיש שזה הדבר לו חיכה. "אני זוכר את עצמי ניגש אליו ושואל אם יש לו עוד חומרים על המקום הזה, תמונות באיכות נורמלית, איזה וידאו אולי? והוא עונה לי שלא. מיד הודעתי לו שאם הוא חוזר לשם, אני בא איתו ועם המצלמה. לא הייתי באפריקה מעולם, האמת שגם בחיים לא צילמתי סרט באופן עצמאי לחלוטין. הוא לא האמין לי בהתחלה שאני רציני, אבל אני נדנדתי לו. עד ושיום אחד הוא אמר לי, 'ג'ף לך תעשה זריקות ותביא מצלמה אנחנו נוסעים לניגריה".

מיותר לציין שחייו האמיתיים של ליברמן שונים לחלוטין מאלה של מצולמיו. ליברמן, היום איש קולנוע ניו-יורקי, גדל בכלל בוונקובר, כילד יהודי-קנדי קלאסי. הוריו היו חברים בבית הכנסת הקונסרבטיבי וילדם מצא את עצמו פעיל בארגונים יהודים בקהילה. "תמיד היה לי קשר חזק ליהודים ויהדות", הוא אומר, "אבל אפרו-אמריקנים יהודים אף פעם לא היו חלק מהספקטרום הזה. פשוט לא ידעתי שהם קיימים.

"רק בשלב מאוחר יותר בחיים שלי נחשפתי לסטטיסטיקות שמראות כי 20 אחוז מכלל היהודים בארצות הברית הם מזוגות מעורבים, שאחד מהם הוא אפרו-אמריקני. בהמשך גיליתי שיש גם בתי כנסת כאלה, וקהילות של ממש, בשיקגו ובניו-יורק. יש אפילו אפרו-אמריקנים שחיים בתוך הקהילה החרדית. משפחה אחת כזו נחשפה בכתבה שעשתה אופרה ווינפרי על הקהילה החרדית. הרעיון שיש בכלל חיים יהודים כאלה גם באפריקה הייתה גילוי מסעיר".

חיים יהודיים תחת איום

עם החשיפה לרשת החלו חברי הקהילה באפריקה, כ-2,000 במספר, לחיות חיים יהודים במובן הכי קלאסי של המילה: שמירת כשרות, שבת, תפילות אפילו טבילות היטהרות בנהר סמוך. וכל זה במדינת עולם שלישי עם משאבים השואפים לאפס. הרצון והמחויבויות לסיפור השבט ולעם ישראל ניכרים בכל פריים בסרט, ואיתם גם "תג מחיר" כבד. חלק מבני הקהילה נודו מהמשפחות הנוצריות המקוריות שלהם. ופעמים רבות, כפי שמעיד הסרט, העניינים גולשים אף לאלימות.

מיטהרים בנהר

החיים היהודיים בניגריה הם במידה רבה סוג של משאלת מוות הממתינה להתגשם. בניגריה, שמתנדנדת שנים בין המערב הנוצרי לצפון המוסלמי, מעשי הטבח הם עניין שבשגרה. ליברמן מעדכן כי נוכחותם של תאי טרור פעילים היא עובדה קיימת. אך "אל קעאידה" והשלוחות המקומיות שלו עוד לא עלו על החיים היהודיים, שמתרקמים להם מתחת לאף וכשזה יקרה -החשש מטבח ממוקד, יהפוך לממשי.

הסרט שלך הוא למעשה חשיפה שעלולה לעלות לאנשים האלה בחייהם

"ליהודים שם יש פחד גדול שהם יהיו מטרה, וזה לחלוטין נכון. אני כל הזמן חושב אם הסרט הזה היה רעיון כזה טוב, כי הדבר האחרון שאני רוצה זה לסכן אותם באיזושהי צורה. הנושא הזה עלה במהלך הצילומים כמה פעמים, אני העליתי את זה בעצמי, כי הבנתי את הבעייתיות של הקיום שלהם שם, אבל ההרגשה שלהם הייתה שיותר חשוב שהסיפור שלהם יישמע, שהעולם היהודי יכיר בהם ובחיים שלהם. ושאם יקרה משהו, אולי ישראל תגן עליהם, או שהקהילות היהודיות ברחבי העולם.

"טבח זה אפשרות ריאלית. הם, כבוגרי ביאפריה, מודעים היטב למחירים. הם יודעים מה קרה בשואה ומה קורה בישראל והם מתפללים לטוב. עם זאת, הם לא מוכנים לוותר על הזכות ללגיטימציה ולחשיפה".

מה היחס שלהם לישראל?

"זו שאלה מאוד מורכבת. למען האמת, בתחילת הדרך באתי עם מחשבה שמדובר באמצעי לזכות בחיים משופרים, אבל בפועל התמונה היא הפוכה לחלוטין. החיים שלהם הם לא תירוץ כדי לעזוב את ניגריה. יש שם אמנם חברים שרוצים לבקר בארץ הקודש, לראות מהיכן הגיעו אבותיהם, אבל זה פחות או יותר הסיפור.

"ממה שהבנתי, ישראל דחתה אותם. אין לי אינפורמציה רבה על מה בדיוק קרה שם, אבל הם ככל הנראה ניסו לבקש אזרחות על בסיס הזהות שלהם ונדחו. היום אין להם שאיפות 'לעשות עלייה', הם נחשבים לקבוצה מבוססת כלכלית באופן יחסי. הם רוצים קשר, הם מחפשים הכרה, אבל בינתיים רוב התגובות הן של דחייה. אגב, בניגוד אליהם, הנוצרים הניגרים מגיעים לארץ בהמוניהם לבקר בארץ במקומות הקדושים להם כמו בית לחם וירושלים, באמצעות המימון של הממשלה שלהם. היהודים לא מקבלים את אותה זכות, על אף שזו ארץ שקדושה להם לא פחות. קיים שם מצד השלטון סטנדרט כפול ביחס אליהם".

ומי ידע אם אברהם, לא היה שחור

גם ברחבי העולם היהודי התגובות על הסרט, שיצא לפני כחודשיים בהקרנת בכורה בניו-יורק, היו מעורבות: "מצד אחד, קיבלתי הרבה תגובות חיוביות ויש הצפה של בתי כנסת ומרכזים יהודיים מכל ארצות הברית שמבקשים להקרין את הסרט. זה מראה שיש קהילות שהן פתוחות מספיק כדי ללמוד על

יהודים מסוג אחר. אבל מצד שני, יש מספרים גדולים של אנשים שדוחים את הרעיון לחלוטין ומגלים חשדנות רבה כלפי הקבוצה הזו.

"הסרט הזה דורש לשים את הפחדים והנחות היסוד בצד בזה ולהיות פתוח", אומר ליברמן, "זו הייתה חוויה אדירה. הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות והרגשתי שם לגמרי בבית. אם הסרט שלי יכול למסור איזשהו מסר, בעיניי זה לקבל ולחגוג את המגוון היהודי. יש הרבה יופי בעובדה שיש לנו כל-כך הרבה סוגים של תרבויות יהודיות. כי זה מאפשר לנו לחוות את היהדות שלנו מזוויות שונות.

"כשמסתכלים על התגובות לטריילר ביוטיוב, יש שם שילוב של תגובות טובות וכאלה שלא. בעיניי, זה חלק מאווירת ההכחשה והיצמדות לתפיסה שיהודים צריכים להיות בצבע או בגוונים מאוד מסוימים. אנחנו לא יודעים את הצבע של אברהם ושרה, ייתכן שהיה להם עור כהה, הם בטח לא היו לבנים או בלונדינים. אם תשאלי יהודי-ניגרי מה הצבע של אברהם? הוא יענה לך בטבעיות, שחור".