חם על הנגב: כך התאהבתי במדבר דווקא בקיץ

אני הישראלי הכי מוזר בעולם. את החומוס הראשון שלי אכלתי לפני כשש שנים, ואילו השבוע כאשר אני נושק לחצי מאה גיליתי בבת אחת את המדבר דווקא בקיץ. בשני המקרים מדובר באהבה במבט ראשון המשולבת בטפיחה על המצח: כיצד הוחמצה החוויה הזו כל החיים.

"מדבר זה חול, עקרבים, נחשים, חום, יתושים, שמיכות עם פשפשים, ובקיצור 'איחסה' אחד גדול". זו היתה המנטרה שהנחלתי למשפחתי מאז ומעולם. האם המדובר בבורות טיפשות או פשוט טמטום? את זה אני משאיר לכם להחליט.

עוד כתבות מדבריות בערוץ התיירות:

• אדום עמוק: דרך הבשמים של אדוני המדבר
• אש במכתש: טיול מדברי קטן במכתש הגדול

• טבע אתגרי: לחצות את הנגב הצפוני באופניים
  

חשוב לציין כי החוויה המדברית היחידה שהכרתי עד כה נראתה מבעד לחלונות הסגורים של הרכב, כשהמזגן עובד במלוא העוצמה. הגבול הכי דרומי שהצבתי לעצמי

היה בסביבות ערד, כי הרי שם כבר השממה מבצבצת בין הבתים המתמעטים, מה שאומר ש"אין כאן שום דבר" ויאללה עושים פרסה חזרה לציוויליזציה.

חבר קרוב קיבל אופנוע מבחן ואמר שיהיה נחמד אם ניסע יחדיו דרומה - שם הוא הולך לעשות כתבה פוליטית על הגבול עם מצרים. אני החלטתי לצלם כתבה על אוכל מדברי ואמרתי שאולי באמת הגיע הזמן שאעשה היכרות עם הדבר החולי והמוזר הזה, שהוא חלק בלתי נפרד מהמדינה שלי שאותה אני כה אוהב. כדי לחסוך לכם קריאה מיותרת אתחיל מהסוף כי הוא מסכם במשפט אחד מבחינתי את החווייה כולה: במדבר, לזמן יש את הקצב שלו.

לעשות פרסה חזרה? ממש לא. האופנוע במדבר (צילומים: מישל דור)

"רגע מישל, לאן אתה ממהר?"

החבר שלי, זוגתו ואני דהרנו על שני אופנועים כבדים לעבר הנקודה הכי מערבית במדינת ישראל. המדובר על שיפולי סיני בנגב, כ-12 ק"מ מדרום-מזרח לניצנה וכשלושה קילומטרים מהגבול המצרי. האזור כולל את הישובים עזוז, קדש ברנע, ניצנה, כמהין ובאר מילכה שנמצאים מרחק שעת נסיעה דרומה מבאר שבע. סוף העולם, כבר אמרתי?

ברגע שראינו את צומת טללים במראות האחוריות ודהרנו דרומה (היכן שרובכם פונים מזרחה לכיוון מצפה רמון או אילת) חשתי כאילו מחוג הדקות השתגע והאט את פעולתו כמעט עד לעצירה מוחלטת.

למרות שמנועי האופנועים האדירים שלנו שאגו במלוא גרון ו"הטיסו" אותנו במהירות מטורפת קדימה, הנוף, לעומת זאת, חלף בהילוך איטי להחריד: הראיה המרחבית נחה כל הזמן על מרחבים עצומים וחד-גוניים שאינם משתנים, עד שאתה חש שאתה כלל לא מתקדם ולא משנה כמה מהר אתה נוסע. ככל שהאצתי יותר - לא חוויתי שום תחושת מהירות, מה שהביא אותי למסקנה ש"רגע מישל, לאן אתה ממהר?"

הנוף חלף בהילוך איטי. אורחת גמלים בנגב המערבי

עכשיו יד ימין מסובבת חזרה את המצערת, המשקף עולה, ובשלב מסוים גם הורדנו את הקסדות כדי למקסם את התחושה שאתה גרגר חול במרחב האין סופי הזה הקרוי "מדבר".

אין חשמל, אין קליטה, אין סלולר, אין כבלים, אין לווין, אין מסרונים, אין מחשבים אין טלפונים.

כלום. נאדא. גורנישט.

לבסוף מצאנו שלט מחליד שהורה על הכיוון. בדרך לבארותיים

תלישות מוחלטת מהטירוף היומיומי

2012 או 1970, זה בדיוק אותו הדבר כאן. לראייה, זוגתו של החבר שלי יוצאת לבנה כסיד מהחדר בחאן, ומלמלת משהו על זה שאין שקעי חשמל והסלולרי הפך למשקולת נייר. ואני? אני מסתכל סביב ומתחיל, רק מתחיל לחוש את המדבר: שממה. שקט. נתק. צינה. תלישות מוחלטת מהטירוף היומיומי שלי שקוראים לו "החיים".

פתאום אתה חלק מאותה הגלויה שהיינו רגילים לשלוח לדוד באמריקה בשנות ה-70, שבה רואים גמל אדיש על רקע ההר או בדואית חביבה עם כד על הראש. ההלם של זיכרונות מרוחקים ודהויים, הקורמים עור וגידים ממש מול עיניך, הוא בלתי נתפס.

לפתע חמשת החושים שלנו לא עסוקים במציאות הלא נורמלית שלנו: העיניים לא בוהות בצגים שונים, בין אם מדובר בטלוויזיה או מחשבים, האוזניים לא "מופצצות" בקולו של הבוס, הילדים, העובדים והרדיו המחורבן שלא מפסיק לנסות למכור לנו מוצרים.

חושי הריח, הטעם והמישוש פתאום מתעצמים על לקצה היכולת ומשדרים לך שהגעת ליום הבריאה - אין שום אמצעי טכנולוגי היוצר חיץ בין המכונה המופלאה הזו שאנו מְתַפְעֵלִים לבין הסביבה המדהימה הזו: העיניים נעות משמיכת הכוכבים ועד להשתקפויות סביב, האוזניים קולטות את אגלי הטל הנוחתים על החול הרך, ואתה? אתה חש כאילו יצאת עכשיו ממפעל הייצור, כי החושים שברא לך ההוא למעלה עובדים בתפוקה מקסימלית.

פתאום אתה חלק מהגלויה שנשלחה לדוד באמריקה. מישל דור מאוהב

חיבוק ענק של הטבע

כמה פעמים זה כבר קורה לנו, תגידו? פתאום אתה יכול לשמוע את השקט, להריח את הגחלים, לטעום את מתיקות התה ולחוש את עקצוץ הבריזה היוצרת צמרמורת.

פתאום אתה חי. אתה נושם, אתה הכי אנושי שיכול להיות. אתה מאושר. אתה מאוהב. אתה נטו בן אנוש.

המדבר בתקופה הזו של השנה, הווה אומר יולי ועד לניצני אוגוסט, מאפשר לישון כמו שצריך. גם אם האוויר "עומד" הוא לא לוהט ומאפשר שינה איכותית. בחאן שהיינו בו אנשים נרדמו על מחצלות או ערסלים, כי מי בכלל רוצה לישון בחדר סגור עם גג מעל הראש והרי את זה יש לנו בכל מקום.

הבריזה המדברית פתאום מגיעה משום מקום, וכל הסביבה הפסטורלית הזו עוטפת אותך כמו חיבוק ענק של הטבע. אין כאן שום דבר מאיים, שום דבר שלילי ופעמיים התעוררתי במהלך הלילה כי הכל היה שקט וטוב מדי. בחיים לא ישנתי כל כך טוב.

כי מי בכלל רוצה לישון בחדר סגור עם גג מעל הראש?

הבוקר מציע גמלים, טיולים, ניווטים, טרקטורונים, ג'יפים, אוהלים, סדנאות, גיבושים - אבל רגע, רגע! זה בדיוק מה שאני לא רוצה. איך אמרו הגששים:

מלחמות ישנן בשפע וצרות פה - לא חסר

אז בין טיל לבין רקטה, תן לתפוס רילקס בצל

אז תן, תן..."