פיגוע הדריסה של בג"ץ נגד החרדים
במלחמה כמו במלחמה: המגזר החילוני נוקט בגישת "אף שעל", ששיאה בפסיקת בג"ץ האוסרת צנזור נשים ממודעות בתחבורה הציבורית. אז אסור לפגוע בנשים, אבל לחרדים מותר לעשות הכל. כולל כניסה לשכונותיהם עם פוסטרים חושפניים
פסיקת בג"ץ אתמול (יום ד') בעניין פרסום מודעות על גבי אוטובוסים בירושלים,
חצתה את כל הקווים האדומים. בג"ץ לא הכריע שמותר לשלב תמונות של נשים בתחבורה הציבורית - הוא פשוט החליט לחייב פרסום תמונות של נשים.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- ביטאון ש"ס נגד הגיוס: נתבע בהאג, נרד מהארץ
- נפרד או מעורב: איפה הילד הדתי יילמד?
- הרב עמאר: רעידת האדמה - בשל משבר הגיוס
ההחלטה האחרונה אוסרת על "אגד" ועל חברות הפרסום לצנזר נשים בפרסומות, ומחייבת את האוטובוסים להסתובב ברחובות העיר – כולל בשכונות החרדיות – כשדמויות נשיות מתנוססות על גביהם. מי שיסרב לגוף שרוצה לכלול נשים בקמפיין שלו – ייאבד את רישיון משרד התחבורה. אפשר לקרוא לזה כפייה חילונית, אפשר גם לקרוא לזה התעקשות מיותרת.
האוטובוס ירד מהפסים
הסיפור של הדרת נשים התחיל ממקום אמיתי: מתחושה שנשים נפגעות, ושרגליהן נדחקות מהמרחב הציבורי. אלא שהוויכוח
פרובוקציה
ציורי עירום בירושלים
קובי נחשוני
תושבים חרדים בקריית יובל הזדעזעו לגלות מודעות עם ציורי עירום - ותחתם הכיתוב "האדרת נשים". תושבת חרדית טענה כי המודעות נתלו בעיתוי מתוחכם, מאחר שלדתיים אסור לתולשן בשבת. תושבת חילונית: "זה קישוט יפה לשכונה"
הפך גם לסמנטי – בין הדרת להאדרת, שכן מה נחשב כבוד כלפי האישה בחברה אחת - נחשב לאיום בחברה אחרת. טבעי שיהיו קמפיינים נגד הדרת נשים, ואף המחאה הציבורית היא לגיטימית. מי שמרגישה שפוגעים בה, ומי שהשוויון בין המינים בוער בנפשו, רשאים להשמיע את קולם.
הקמפיין לא הסתיים בשלב הדיבורים, ועבר גם לשלב החקיקה והאכיפה. אפשר להבין את הקביעה שזכותה של אישה לשבת בכל מקום באוטובוס שבו תרצה. גם מתקבל על הדעת לעצור חרדי שיורק על בחורה, באותה המידה שצריך לטפל בחילונים שיורקים על נערים חרדים. אבל בשלב הזה אפשר היה לעצור.
אלא שהמאבק הציבורי הגיע לפסים חדשים, רחוקים למדי. עכשיו כבר לא מנסים להסדיר את היחסים בין פלחי האוכלוסייה השונים בירושלים, אלא להיאבק בכוח באחד מהם. חשיפתה או הסתרתה של בחורה על גבי שילוט של אוטובוס, איננה דומה לשליחתה של בחורה לדלת האחורית של אותו האוטובוס. אין כאן עניין של עלבון. אם כבר, העלבון מכוון כלפי האישה שגופה משמש ככלי שיווקי. לפיכך לא ברורה התעקשותו של בג"ץ במקרה הזה. לפחות במקרה הנוכחי, אפשר היה לוותר.
החוק מתיר הדרת חרדים
אבל במלחמה כמו במלחמה: המילה "לוותר" נמצאת מחוץ ללקסיקון. אין ויתורים. אף שעל. המגזר החילוני חש חובה למגר כל זכר לגישה החרדית. במלחמה הזאת אפילו "אגד" לא זוכים לחופש בחירה. לא נשקוט ולא ננוח עד שכל בחור שמסתובב בשכונת מאה שערים יזכה לשזוף בעיניו את גופה של ברפאלי. דווקא.
מלחמת החורמה נעדרת כל התחשבות ב"אחר". אסור לפגוע בנשים, אבל לחרדים מותר לעשות מה שרוצים, כולל כניסה לתוך השכונות שלהם עם מה שהכי מפריע להם – ובראש חוצות. אגב, החלטת בג"ץ לא אומרת כלום על אופן ההצגה של האישה בפרסומת; נראה כי אם חברת אופנה מבקשת לשווק בגדים חושפניים, היא תוכל למרוח פוסטר של דוגמנית בלבוש מינימלי – בעוד ש"אגד" ו"כנען מדיה" יהיו מחוייבים לציית לפרסומאי המנותק, ולמרר לציבור הדתי והחרדי את החיים. במצב כזה, רבים (לאו דווקא לובשי שחור-לבן שלא התגייסו לצבא), יודרו מהמרחב הציבורי בירושלים. החוק מאפשר לזה לקרות. אולי הוא אפילו ישמח אם זה יקרה.
הסיפור המתמשך של הדרת נשים לא רק שיצא מהאף, הוא גם יצא מפרופורציות. העותרים לבג"ץ והשופטים שקיבלו את העתירה, העבירו את המאבק מהגנה להתקפה. מרצון לשמור על זכויות, לקנאות מוגזמת. זה הזמן לפרוש בשיא, לפני שכל העסק יידרדר לפסים לא רצויים. ואולי כבר מאוחר מדי.
לפנייה לכתב/ת 
עושים להם דווקא
צילום: אוהד צויגנברג
מומלצים
