חיי אישה: כשגבר דתי צריך לעבור בדיקת פריון

הגבר שישב במרפאה התעלף כששמע שעליו לעבור בדיקת פריון. לקושי הנפשי נוסף גם החשש ההלכתי - שבגללו יש רבנים שמעדיפים למצות קודם את הבדיקות עם האישה. ד"ר חנה קטן מתארת את הקונפליקט והתמודדות בפרק מספרה החדש

ד"ר חנה קטןפורסם: 18.07.12 , 09:07

בטיפולי הפריון, יותר מאשר בתחומי הרפואה האחרים, באה לידי ביטוי השקפת עולמו הפרטית של הרופא, וכשבזו כלולה השקפת עולם הלכתית - הדברים הופכים במקרים מסוימים למורכבים ומחייבים הכרעות של איש ההלכה ושל הרופא. הנה דוגמה למה שעשוי לקרות:

אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!

עוד בערוץ היהדות - קראו:

"הכל בסדר מבחינת הבירור של הפריון הנשי", אני אומרת להם. ”הווסת סדירה, הטבילה מקדימה את הביוץ, ולא נצפתה שום בעיה הורמונלית, כך שהשלב הבא יהיה לפנות לבדיקת זרע”, אני פונה לאיש. לפני שאני מספיקה להסביר את משמעות הבדיקה, האיש מתחיל לאבד צבע. אני מזעיקה את האחות. הוא התעלף...

נראה שהמתח שהאיש חש, ולו מפני האפשרות שיתברר שהבעיה האמתית שוכנת אצלו, שורשה עמוק. השורש טמון בחוסר

"אגדתא 5"

ביכורים קשים

נופיה בר ניצן

מיכאל שיינפלד גנז את סיפורו הראשון שנכתב משנאה, אמונה אלון מרגישה ילדה קטנה לפני הפרסום, טלי וישנה כבר לא מודרת, ומירה קדר מצטערת לראות "פרוזה פופוליסטית, במקום יצירה יהודית איכותית". ארבעה סופרים - על ההתחלה

היצירה שפוספסה, הסיפור שנגנז וזה שנמרח

מודעות ובקושי לראות את הפוריות כנושא השייך לשניים.

האיש המגיע לחיי הנישואין משתוקק לחיבור עם אשתו, ולא תמיד מודע למשמעות של חיבור זה - היריון ההופך אותו לאב. לחוסר מודעות זו תורמת בוודאי העובדה שחלקה הפיזי של האישה נראה ברור יותר: היא נושאת ברחמה את ההיריון, היא מניקה את התינוק וככלל, מתחברת לאימהותה בקלות רבה יותר. כשהדברים אינם זורמים, החיבור אינו מביא עמו את בשורת ההיריון, והאיש מתבקש לעבור בירור - הוא מופתע מאוד, שכן איננו מודע מספיק לחלקו בשותפות הזו, המתחילה בחיבור וממשיכה הלאה, אל יצירת הוולד וגידולו.

המתח שהביא בעקבותיו עילפון, חולשת הדעת או התנגדות לבדיקה במקרים אחרים, נובע גם מהמציאות ההיסטורית. בעבר היה קושי רב בטיפול בפוריות הגבר, ועל כן בשורה כזו נשמעה כבשורת איוב. המצב כיום אינו כבעבר. הרפואה השתכללה מאוד בנושא זה, ויש המון אפשרויות לטיפול בבעיות הקשורות לאי פריון הגבר.

למתח שתואר מתלווה גם החשש ההלכתי. בבדיקה הראשונית, כפי שהיא מתבצעת במקומות שונים, קיים חשש הלכתי של השחתת זרע, הנחשב לאיסור חמור. לשמחתי, יש כיום פתרונות הלכתיים פשוטים לביצוע הבדיקה, והחשש ההלכתי פחות מוצדק מבעבר.

עכשיו, כשהאיש מתעורר מעלפונו והאווירה בחדר נרגעת, אוכל להסביר לבני הזוג את משמעות הבדיקה ואת הסייגים ההלכתיים שלה, ולאחל הצלחה רבה.

כשהרופאה צריכה לשכנע את הרב

מקובל אצל פוסקים רבים שלא לאשר ביצוע בדיקת זרע לפני שהזוג נשוי לפחות שנתיים, ובדרך כלל, רק לאחר שבוצע אצל

עקרות בחברה הדתית

מתפללות לילד

רחלי מלק-בודה

קשיים נפשיים ופיזיים הם מנת חלקם של כל זוג שעובר טיפולי פוריות. אבל זוגות דתיים נידונים להתמודד גם עם בידוד חברתי ומשבר אמוני: "לא מעניין אותי שאני כמו הנשים הצדיקות. בעיניי, אין שום גדלות רוחנית בלהיות עקרה"

מתפללות לילד: עקרות בחברה הדתית

האישה בירור מקיף הכולל צילום רחם. הצילום הוא פעולה חודרנית, לפעמים כואבת ולעתים אף מסוכנת, והוא גם עלול לגרום לדימום נרתיקי.

גישה זו מקורה במציאות ההיסטורית שבה לא היו טיפולי פריון יעילים לגבר, וגם אלה שהיו - היו בעייתיים מבחינה הלכתית. לאור זאת הדריכו פוסקים רבים להימנע מבדיקת האיש, שהרי אין טעם לשלוח לבדיקה, אם הטיפול עצמו מוטל בספק כה גדול.

כיום, המציאות השתנתה: הבדיקה, לפי הרוב המוחלט של הדעות, אינה מהווה בעיה הלכתית. הרפואה מציעה אפשרויות טובות לטיפול, והאוכלוסייה המטופלת פעילה.

עם זאת, ישנם פוסקים שנוהגים לדחות את בדיקת האיש, ולבקש שעד שיעברו שנתיים שבהם האישה תטופל, על אף שהדברים מונחים ברורות על שולחן הרופאה. ישנם מקרים שבהם האישה כבר איננה צעירה כל-כך, והמתנה ממושכת עלולה לפגוע בסיכוי הנמוך להשיג היריון (קיימת ירידה תלולה בפריון האישה כבר מגיל 35) .

יתרה מכך – אצל חלק מן הזוגות עולה כי בהיסטוריה הרפואית של הגבר קיים סיפור שמכוון את הרופא המטפל להנחה שהסיבה לאי-הפריון קשורה דווקא בו, ובמיוחד במקרים שבהם ביוץ האישה סדיר ומתרחש בתזמון שמתאים למועד טבילתה; במקרים אלה הגיוני יותר לחפש את הסיבה לעקרות אצל הבעל, לפני שחושפים את האישה לבדיקות חודרניות ולטיפולים מסוכנים.

לפיכך, במקרים שבהם האישה מבוגרת אני מוצאת לנכון להתערב. אין זמן לחכות, צריך להזדרז, לבדוק את האיש, לקבל תוצאות ולהתחיל בטיפול. הזמן הוא גורם קריטי בסיפור כזה, ואז אפנה לרב לדיון רפואי-הלכתי.

בדיון כזה אני מוצאת את עצמי בתפקיד של שליח שמתאר בפני הרב את מצוקתו של הזוג, ואת המציאות הרפואית הרלוונטית לו. לעתים הרב מהסס ואף מבקש שהזוג ימתין שנתיים. ואז אני פונה ואומרת: ”כבוד הרב, לצערי הזוג לא מצליח להפנים את המלצתו של הרב, והוא פונה אליי תכופות להתחלת טיפול. אינני יכולה להמליץ על ביצוע מעקבי זקיקים מיותרים או בדיקות דם מיותרות ומכאיבות, רק מפני שבני הזוג חסרי סבלנות ורוצים להרגיש שהם ’עושים משהו’ בשביל הפריון. כמו-כן, לא נכון יהיה לעכב את בדיקת האיש כשאני יודעת שרוב הסיכויים שבעקבות הבירור אוכל להתחיל בטיפול יעיל”.

בדרך כלל, הרבנים שבני הזוג מתייעצים עמם מטים אוזן קשבת, נכנסים לרגע לנעליים של זוג המשתוקק לילד, ומטכסים עצה כדי לסייע להם בצורה בריאה ונכונה. כאשר בני הזוג מרגישים שהרב אתם, הם יכולים להיות קשובים ופנויים יותר לעצתו.

"הרב אמר לנו לחכות שנתיים"

המציאות הציבורית של ימינו מערערת את כוחו של הרב כמנהיג בציבור הדתי-לאומי, אך הקשר שבין הרב לבני קהילתו יכול לגרום לענווה ולהכרה בקטנותו היחסית של האדם מול גדולתו של הרב ומול גדולתה של מלכות שמיים. הכתרת רב כמנהיג מסייעת בעבודת ה’, כי קל יותר להתחבר לרב ודרכו לקבל את הקב”ה כמנהיג, מנהיג העולם כולו.

יש קולות של ציות בלתי מעורער, ויש גם קולות אחרים.... אני מבינה את הקולות הבועטים ואת הרצון לקבל הסברים, בייחוד כשמדובר בנושא הרה גורל כנושא הפוריות. אני פוגשת את הקולות הללו בחדרי לאחר שהדלת נסגרת. ”הרב אמר לנו לחכות שנתיים אך אנחנו לא מסוגלים. מה לעשות?”

לי ברור איך לפעול... אני אקבל על עצמי עול מלכות שמים ואתגייס בכל כוחי למען בני הזוג הנחושים ברצונם בטיפול. ארים טלפון לרב, אקבע דיון מיוחד בעניינם, לא אשקוט על שמריי. אעשה משהו.