כמו פרחים מוגנים: גיוס חרדים
לתשומת לב הפוליטיקאים: פעם אף אחד לא חגר חגורת בטיחות במכונית, אבל פעולות הסברה וחקיקה הדרגתית הצליחו לשנות את המצב. חשבו על זה לפני שאתם מבקשים לכפות על החרדים להתגייס לצבא בבת-אחת, וללא הסברה מוקדמת
פעם לפני שנים רבות, היו כולם קוטפים פרחי בר ומעניקים אותם לאמא, לאבא, לגננת או למורה. לפני שנים, איש לא חגר חגורת בטיחות, ובטח שלא במושבים האחוריים. עד לפני כמה שנים היו מעשנים בכל מקום. במשרדים, באקדמיה, בבתי החולים, בבתי הספר ובצבא. רק לאחרונה הורחבו ההגבלות על העישון במקומות ציבוריים, ושום מהומה לא פרצה.
<<היכנסו לעמוד הפייסבוק של ynet יהדות>>
האיסורים וההגבלות הללו לא הוטלו בבת-אחת. ראשית התבקש הנהג לחגור חגורת בטיחות, אחר כך חויב בכך גם הנוסע שלידו ולבסוף הוטלה החובה לחגור גם את היושבים מאחור. פעולות הסברה מקיפות הובילו למניעת קטיפת הפרחים המוגנים וצמצום תופעת העישון לממדיה כיום. כל אלה מהווים הוכחה ניצחת לכוחם של חינוך והסברה.
יש ללמוד מהתהליכים האלה, בבואנו לעסוק בגיוס חרדים לצה"ל. עשרות שנים התייחסה החברה הישראלית בכעס או בבוז, לעובדה כי חרדים נמנעים מלהתגייס לצבא, אך כמעט איש לא פעל כדי לשנות את המצב. אמנם הציונות הדתית עשתה כל שביכולתה כדי לדחות מעליה את ניסיונות החרדים להשפיע על בניהם שלא להתגייס לצבא, אך גם הם לא ניסו להבקיע את חומת הסרבנות החרדית, מכיוון שחשבו, ובצדק, שאין להם שומע.
האזרחים הקוראים לגיוס חרדים פועלים מתוך כאב ורצון טבעי להשיג שיוויון. אבל פוליטיקאים העוסקים פתאום בסוגיה, נגועים בפזיזות וברצון להשיג הון פוליטי מיידי. כמו כן, בית המשפט העליון, שמצא לנכון להתערב במחלוקת, חרג מסמכותו והפך עצמו מרשות שופטת לרשות מחוקקת.
נושאי התורה היו גם מוליכי המלחמות
החברה החרדית מנמקת את ההתנגדות לגיוס בשתי תואנות: שנים ארוכות נשמעת מהם הטענה ההלכתית השגויה, כאילו הלומד תורה פטור מלצאת למלחמה, ואיש מהם אינו בודק את נכונותה. לו בדקו, היו מוצאים כי ההפך הוא הנכון. נושאי התורה היו גם מוליכי המלחמות. החל ממשה רבנו, דרך אנשים כמו עתניאל בן קנז, אבישי בן צרויה, בניהו בן יהוידע הכהן. גם דוד המלך, הורונו חז"ל, היה פוסק הלכות.
טענה נוספת היא, כי האווירה בצבא מנוגדת לאורח החיים החרדי, ומי שיוצא לשם סופו לאבד את אמונתו או לפחות להחלש בקיום מצוותיה. זאת דווקא אינה טענה מופרכת. בשל האווירה הקלילה עד קלוקלת בעניינים שבינו לבינה, עלולים החיילים חרדיים להחשף לביטויים שלא שמעו קודם לכן מעולם.
אבל הסיבה העיקרית להימנעות החרדים מלהתגייס לצה"ל, נעוצה בעיקרון לפיו הקמת המדינה והמשך קיומה אינם מצדיקים את הקורבנות בנפש הכרוכים בכך. החרדי המתגייס ליחידה קרבית, עלול לשמוע בסביבתו את הטענה כי הוא מסכן את חייו למען מטרה נלוזה. צעיר חרדי המתגייס לצה"ל נחשב לעוזב תורה, למורד בדעת חכמיה ולמורד בציבור שממנו הוא בא. הוא גם עלול להקטין את ערך אחיו ואחיותיו בשוק השידוכים, ולגרום נזק עצום למשפחתו.
למצוא את הדרך להידברות
מי שמבקש באמת ובתמים לצרף חרדים לשורות הצבא, חייב קודם כל למצוא את הדרך להידברות, להביא לידי דיון את עצם הביסוס ההלכתי של ההימנעות מגיוס של תלמידי חכמים. על המבקשים לשנות את המצב, להביא לידי דיון את החשיבות של "עזרת ישראל מיד צר" כפי שנוסח בהלכה, ולהציג את המקורות התנ"כיים המשבחים את היוצאים למלחמה, כמו את אלה המגנים את הנמנעים מחובה זו. לאורך השנים לא נעשה דבר מכל אלה, ועתה מבקשים פוליטיקאים הזויים לחתוך את הדברים באחת.אינני מאמין בכנות כוונותיהם. הם זקוקים לחרדים כדי לבצע תוכניות מדיניות, כלכליות או חברתיות, ולכן לא רבין המנוח, לא שמיר המנוח, לא שרון, לא אולמרט, לא ברק וגם לא נתניהו פעלו למען גיוס החרדים. אלמלא בית המשפט העליון, שהפוליטיקאים נוהגים בו ביראת כבוד, ממש כמו החרדים במועצות חכמיהם, לא היה איש מהם מעלה את הנושא לסדר היום.
ההימנעות הגורפת של החרדים מלצאת ל"עזרת ישראל מיד צר", היא עוול נורא ומעשה בלתי תורני. אך יש לתקנו משורשו, ולא בדרך מתלהמת שלא תישא תוצאות. זיכרו את הפרחים המוגנים.
לפנייה לכתב/ת 
