"חיי פיי": מי שמאמין לא מפחד
אנג לי לקח על עצמו את הפרויקט היומרני לעבד למסך הגדול את "חיי פיי" - ספרו המהולל של יאן מרטל. התוצאה מרהיבה ביופיה וברובדיה העמוקים. גם אם לא תצאו מאמינים, יש להעריך את הבמאי על אומץ לבו וחזונו היצירתי
"סיפור שיגרום לי להאמין באלוהים" - זוהי ההבטחה המובילה סופר צעיר (ראפה ספאל), המחפש לשווא השראה בהודו, לפַּיי פטאל המבוגר (אירפאן קאן). הציפייה להשבת האמונה באל כרוכה בהשבת האמונה בכוחו של מעשה היצירה להביא אותנו למחוזות אלו. כך בספרו המצליח וזוכה פרס הבוּקר של יאן מרטל "חיי פיי" (2001), וכך גם בעיבוד הקולנועי בראשותו של הבמאי אנג לי.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
נקודת מוצא זו שמה את הרף במקום גבוה, אם לא בלתי אפשרי. ואנג לי, במאי מוכשר שנמצא בחיפוש מתמיד אחר האתגר הבא, עושה כל שביכולתו לעמוד בו. לי התחיל את הקריירה בארץ מולדתו בקומדיות אנושיות כמו "מסיבת נישואים", עבר לעיבוד לג'יין אוסטן ב"על תבונה ורגישות", טיפל בטלטלה של שנות ה-70 בפרבר האמריקאי ב"סופת קרח", יצר את סרט אמנויות הלחימה הנהדר "נמר, דרקון", המשיך לעיבוד שאפתני (ובעייתי) לדמות הקומיקס של "הענק הירוק", ויצר מערבון הומוסקסואלי שובר לב ב"הר ברוקבק" - נדמה כי אין נושא, סגנון או ז'אנר שהוא לא ינסה בשלב כלשהו להתמודד עימו.
וכפי שלי נכון לשלב כל מעשה קולנועי במכלול יצירתו, כך גם סיפורו של פיי פטאל - ילד שנולד כהינדי, מחליט לאמץ גם את האיסלם והנצרות, ובבגרותו יהפוך למרצה שמלמד את תורת הקבלה היהודית. כל נתיבי האמונה כשרים עבורו בדרך אל האל, והוא נכון לפסוע בהם בו זמנית, גם כאשר סיפור חייו מציב אתגר גדול בפני אמונה זו.
משבר אמוני
הספר "חיי פיי" אהוב על קוראים רבים, אבל בוודאי גם עורר תחושת אי נחת ברבים אחרים. היומרה ביצירת סיפור מעשייה המתפקד כמשל על אמונה, יכולה להרתיע והתוצאה כפשטנית ומצועצעת. נדמה כי גם סרטו של לי צפוי לפלג את הצופים לאלו שייצאו נפעמים, ולאלו שיחושו כי חוו מעשייה סינתטית - ריקנית ברעיונותיה, כפי שהיא משוכללת בחזותה הוויזואלית.
לטעמי אנג לי מצליח: הוא מפיח רוח חיים בסיפור שעד כה לא היו אמצעים המאפשרים לספרו. כמעט עשר שנים מנסים במאים כמו מ. נייט שמאלאן, אלפונסו קאורון, וז'אן פייר ז'אנה לעבד את הספר ולא מצליחים. יתכן שהתוצאה הסופית אליה הגיע אנג לי לא מצליחה לעורר אמונה דתית בכופרים מושבעים, אך יש סיכוי מצוין לתחושת השתאות מיכולתן של הטכנולוגיות המשוכללות ביותר של הקולנוע העכשווי.
התלת ממד הדיגיטלי, היכולת לעצב עולם לפרטי פרטיו כפי שבאה לידי ביטוי ב"אווטאר", ויצירת בעלי חיים המשיקים לפוטו-ריאליסטי, כמו אלו שהיו ב"כוכב הקופים: המרד" - כל אלו, בתוספת לעבודת הצילום של קלאודיו מירנדה ("הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"), יוצרים חיזיון היפר-ריאליסטי של אגדה שקמה לתחייה.
אינדיאן פיי
פיי הנער, בגילומו המוצלח של סוראג' שארמה, שחקן הודי צעיר ומתחיל, מבלה כשני שליש מאורכו של הסרט (127 דק') כשהוא האדם היחידי על המסך. לאחר השליש הראשון של הסרט, בו מוצגת סיפור המסגרת וילדותו של הגיבור, מגיע האירוע שמשנה את חייו: משפחתו, שבבעלותה היה גן חיות בהודו, מחליטה להגר לקנדה, מקום בו הם ינסו למכור את החיות. במהלך המסע ליעד זה, סערה עזה מטביעה את ספינת המסע על בני האדם והחיות שבבטנה. פיי מוצא עצמו על ספינת הצלה בחברת זברה, צבוע, קופת אורנג אוטנג, וטיגריס בנגלי ששמו הוא ריצ'רד פרקר.
המסע בן 227 הימים, בתנאים בלתי אפשריים אלו, מהווה את סיפור ההישרדות הרוחנית של הגיבור. בילדותו ונעוריו ייצג אביו של פיי את צורת המחשבה הרציונלית והספקנית של האדם המודרני. האב לא הצליח להבין את נטייתו של הבן לאמץ כל אמונה דתית, כמו גם את ניסיונו של הבן לראות גם בטיגריס יצור בעל נשמה. כעת הבן צריך להתמודד לבדו עם היצור המסמן את התהום שבה האמונה יכולה ללכת לאיבוד, כמו גם את הסכנה הפיזית הישירה והמוחלטת לגופו של הגיבור.
האנימציה פורצת הדרך של החיות, ובעיקר של הטיגריס, מקנה להם ניואנסים של התנהגות הנמצאת על הגבול בין הטבעי, לניואנסים של משחק מכוון. הדבר הכרחי במימוש האגדה לסרט, מכיוון שלא ניתן היה לאלף חיות להפיק תגובות אלו, ממש כשם שלא ניתן היה לצלם על סירה, ובה חיות אלו יחיו בסמיכות אחת לשניה וליצור אנושי.
המסע של פיי מציע לא מעט רגעים של נוכחות טבע מועצם - הסירה במים צלולים שבהם משתקפים השמיים, חיות ים זרחניות השוחות מתחת לסירה, ואי שהוא מקום מפלט ואולי גם המוות בהתגלמותו. גם אם נדמה כי בסרט יש סערה אחת יותר מדי, או ניסיון ריסון אחד מיותר של פיי את ריצ'רד פרקר, החוויה הכוללת שאותה מציע הסרט היא רבת עוצמה.
