חילונים, אל תקראו לנו "אוכלי חינם"
זה לא שהחרדים חיים על חשבון החילונים, הם פשוט מתנהלים אחרת ומסתפקים במועט. המרכולים מוזנחים כי אין מי שישלם על אווירה, אין מסעדות ואין מותגים. בפעם הבאה שתרצו להיאבק למען מטרות וערכים, דאגו שיהיו סביבכם חרדים
כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet
כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו
השעה 22:00 והעיר בני ברק עודה שוקקת חיים. בערבי חג החנויות עמוסות כאילו מחלקים שם כסף. המרכולים נראים זוועה כי החרדי לא מוכן לשלם על אווירה. הוא קונה רק את מה שהוא צריך. הוא יודע ליהנות ממותרות בצורה אחרת מהחילוני שכבר ניסה הכל, וסף הריגוש שלו רוצח לו את הכיס.
הדחף ל"כאן ועכשיו" לא מנהל את חייו, כך שחנויות הנוחות והפיצוציות שמוכרות ארטיק ב-12 שקלים הן אפילו לא בגדר פיתוי. החרדי גם לא יוצא לסרט, הצגה או כל בילוי שאיננו תואם את ערכיו (ואין הרבה כאלה).
קונים את מה שצריך, רוצים את מה שצריך
אם תרצו, אגדיר את זה פשוט יותר: עד שהחרדי הממוצע שולף את הכסף מהכיס, הוא עובר כמה תהליכים שהצרכן החילוני
לא יכול להרשות לעצמו לעבור, משום שייתכן שכאשר החילוני הממוצע ישוב הביתה מהסופר עם הסל הלא נכון, הילדים יכעסו שה"פתי בר" לא הגיע בצורת דובונים.
כשהחרדי נחשף למוצר צריכה, הוא שוקל האם הרכישה באה מתוך רצון או צורך, שיקול שהחילוני כבר מזמן שכח לעשות. החרדי רוכש שלושה כיכרות לחם בעשרה שקלים. הוא משלם פחות על מטרנה וחיתולים, וקונה בחצי המחיר את הקרמבו. החילוני רוכש את הלחם ב-20 שקלים, כי זה לחם דגנים.
החרדי מאבחן את המשיכה למוצר. הוא שואל את עצמו אם זה הזמן לרצונות, ומגלגל במוחו תוך דקה "על חשבון מה הרצון הזה יבוא", וזה לא כי הוא גאון. הוא יודע להפריד בין רצון לצורך, כי הוא יודע לעבוד על המידות שלו. ואם תגידו שזה לא קשור, אז כי הוא לא משתכר כמו החילוני. ואם גם על זה תחלקו, אז כי הוא לא חשוף למדיות שמוכרות לו את רצונותיו כצרכים.
החרדי לא היה מפסיד את גוש קטיף
אנחנו החרדים לא מבזבזים את הכסף שלנו על הדרישות החברתיות שהם סמלי סטטוס. אנחנו לא נקנה מותגים, אלא אם הם באמת שווים את הכסף. אנחנו לא ניתן לפרסומת למכור לנו לוקש. אנחנו נקנה את הכי טוב ולא את הכי יקר.
המדיה החרדית אמונית וערכית. היא לא מתיימרת לנהל את חיינו, כך שאין סיכוי שתצליח למכור לנו איכות של שוק במחיר של מותג. החרדים לא חשופים לתוכניות ריאליטי, ו"פרסומת הזהב" לא מדברת אליהם. החרדי משלם כמעט פי-שתיים על הבשר והעוף, והם מצרכי הבסיס שלו. הוא לא אוכל במסעדות, הוא אוכל בבית. במסעדה הוא מבלה אחת לחודש. אם הגזמתי, אחת לאף פעם.
כשהמטרה היא קודש, החרדי ישכב על הגדר עד שיקבל את מה שהוא מאמין בו. כשהוא יוצא ל"ציד ערכים" הוא לא חוזר הביתה בסל ריק. כשהחרדי מאמין במטרה, המטרה מקדשת את האמצעים. כשהוא מפגין, הוא מקבל, כי הממסד מודע לכך שאמונה היא מניע שאין לה כוח עליו. החרדי לא היה מפסיד את גוש קטיף.
ה"זאב" בכלל בעדכם
המסקנה היא אחת: כדי להצליח במחאה חברתית צריך אמונה. בכדי שמחאה תניע את עצמה מכוח אמונה, צריכים חרדים. כדי שהחרדים יהיו שותפים למחאה הזו, היא צריכה להיוולד מחדש.
אז אפשר אחרת. אפשר שתחבקו את "הזאב" ותראו שהעיניים שלו גדולות רק כדי שהוא יוכל לראות אתכם, ושהאוזניים שלו ארוכות כדי שהוא יוכל להקשיב לכם. יש לו ציפורניים ארוכות כדי שהוא יוכל להילחם על הישרדות הלהקה שלו, ויש לו בטן גדולה כי הוא יודע לבלוע למען מטרות וערכים.
כששואלים את החילוני הממוצע במי הכי כדאי לבחור, התשובה שלו לרוב היא "במי שמבטיח שאצליח לגמור את החודש". אני עצמי עדיין לא יודע במי אבחר, אבל דבר אחד אני יודע: במי שרוב בוחריו הם קשי יום, והקולות שלהם כבר צרודים מדבר אל הקיר. ואם תנחשו למי אני מתכוון, אז נכשלתם. אבל דבר אחד בטוח: יהיו סביבו מלא זאביקים.
- הכותב הוא מגיש תוכנית הצרכנות "על המדף" המשודרת ברשת "קול ברמה"
לפנייה לכתב/ת 
