מלכות המדבר בהודו: לנהוג, לטייל וגם לרכל

ההבנה הזו היתה הפתיחה להבנה אחרת: כל הבנות שכאן, 37 במספר, שמעולם לא פגשתי ושאיני יודעת עליהן דבר, יוצאות למסע משותף בהימלאיה. ושלוש מהן, חברות "צוות 4", עתידות גם לנהוג, לישון, לטייל לרכל ולהתפעם איתי בכל אחד מימי המסע בג'יפ.

• כשתחזרי - תביני: הכל על מסע מלכת המדבר בהודו
  

קשה להגיד שאהבתי את המחשבה הזו, אבל הנסיעה להודו קסמה לי. מאז שנות ה-20 המוקדמות שלי לא הגעתי לשם, ונראה היה לי שאחרי ביקור בכל בירות אירופה הקלאסית, הגיע הזמן לנשום קצת אוויר פסגות.

לנהוג, לישון, לטיייל ולרכל. הג'יפים של מלכות המדבר בהודו(צילום: שני תשובה)

"לפנק, לפנק, לפנק"

וכשמדברים על אוויר פסגות בהימלאיה - מדברים על אוויר מאוד דליל. כף רגלי מעולם לא דרכה במקום שהחמצן בו דליל. רק כשאגיע לשם אבין שכל המצב התודעתי משתנה. הגוף כופה סדר יום אחר, הרבה יותר איטי, הרבה יותר מתחשב. לקחת אוויר ולהוציא אותו לא כפעולה בלתי רצונית, אלא כפעולה שיש להקדיש לה תשומת לב אמיתית.

ימים ספורים לפני העלייה למטוס נפגשנו כל חברות הצוות, כדי לתכנן את הפינוקים שנעניק לשאר הבנות במסע. ב"מלכת המדבר", כך הבנתי, לא מספיק לשלם ולעלות על המטוס. יש גם נתינה שמתחילה עוד הרבה לפני המסע. חלק מהמפגש הוקדש להרגעת החששות שלנו בנושאי ביטחון ובטיחות, ואכן המארגנים עשו ככל שביכולתם כדי להכשיר אותנו לחוויה המאתגרת - טכנית ונפשית.

אבל המחשבה העיקרית שמתלווה למפגשי הטרום-טיסה היא "לפנק, לפנק, לפנק" - הן את בנות הצוות הצפוף שלך - והן את שאר החברות למסע. וזה שווה את המאמץ. כנראה שזו הדרך לזכות בכל יום בצ'ופר אחר מאחד הצוותים, ושהוא לא סתם מתנה - אלא גם כולל מסר צנוע על חופש.

רוצים דוגמאות? בבקשה: בעשרה ימים עברנו כמה סדנאות שהמציאו הבנות כצ'ופר: סדנת צחוק, סדנת קריאה בקלפי אסוציאציה, שלב השאלה הזהה ביחס לגוף וכדומה. מתברר שכל הפעולות האלה מתלבשות לגמרי לא רע על האוויר הדליל. נופי הודו הם העיקר.

הג'יפים (והעזים) תופסים אוויר פסגות בהימלאיה(צילום: שני תשובה)

הכתום עושה את העבודה

שלושה ימים קודם לכן: לבושה בבגדי המלכה נכנסתי לטרמינל. נשיקה אחרונה לאלה שנשארים בארץ, והופה אני נבלעת בחלל הענק. פייר, הופתעתי. השומרים בכניסה כלל לא התייחסו למה שלבשתי. ושתבינו, זה הלבוש הכי בולט שאפשר להעלות על הדעת. בכל אחד מהסיורים שלנו, בטרמינל בהודו או בטשקנט, בלטנו. הכתום עושה את העבודה. בכל רגע נתון ברור איפה נשות הקבוצה נמצאות.

ארבע שעות אחרי ההמראה מבן-גוריון, נחיתה ראשונה בטשקנט. אולם הנוסעים מזכיר אולמות נשף מהמאה ה-18, וככל הנראה מאותה מאה גם לא נגעו בו. ממשיכים בטיסה להודו, ועם הנחיתה עולים על אוטובוסים ומתחילים לטפס. הכיוון: ההימלאיה הירוקה. והיא אכן ירוקה. בגוונים שאי אפשר לראות בארץ. אולי זה בגלל אור השמש, אולי בגלל שבחו"ל הכל נראה לפעמים יותר טוב.

המפגש הראשון עם הג'יפים: נסיעת תרגול - פחות מקילומטר ממקום הלינה שלנו באותו הערב. מסתדרים בשיירה ומתחילים לקבל הוראות נסיעה בשיירה, ולהבין מה משמעות הדבר.

בטרמינל או בשטח - הכתום תמיד בולט. מלכות המדבר מחוברות(צילום: שני תשובה)

כל אחת בתורה עולה ומתנסה ברוורס עם הכוונה ובנסיעת 4X4. עוד בארץ השתתפנו בסדנה בת כמה שעות של נסיעת שטח, אבל עכשיו זה הדבר האמתי. זה הזמן שבו מתחילים ללכת לבד.

בסבלנות אינסופית, עולות כל חברות הקבוצה בזו אחר זו להגה, ולצדן מכוונת. מתברר שנהיגת שטח היא נסיעה של שני אנשים בו-זמנית, ולא רק של הנהגת הרשמית, זו שאוחזת פיזית בהגה. נהגת המשנה היא שאמונה על התקשורת עם הרכבים האחרים בשיירה, ועל כיוון הרכב הכבד.

לאורך המסע כבר התחלקנו - שתי הנהגות התורניות מלפנים, מטפלות בצד של הנהיגה, והשתיים שמאחור משעשעות אותן.

כל חברות הקבוצה עולות בזו אחר זו להגה. הג'יפ עובר בסמטאות(צילום: שני תשובה)

לא כולן הצליחו לשעשע באותה מידה של הצלחה. בנהיגה לעומת זאת, היו בצוות הרבה פחות קשיים. בתוך זמן קצר היה ברור לכולן מי הנהגת הטובה מכולן, והיא קיבלה את כל המקצים שנראו קצת יותר מסובכים. אבל כדאי להבין - הנהיגה איטית, קבועה וללא סכנות נראות לעין.

למען האמת לאורך כל המסע לא הסתכלנו פעם אחת על מד הדלק, ואפילו פעם אחת לא נסענו ברוורס. ככה זה כשזהירים, או יותר מדויק - זהירות.

הנהיגה איטית, קבועה וללא סכנות נראות לעין. מקומית בהודו(צילום: שני תשובה)

"יש זמן" הוא מונח מפתח בהודו

היום השביעי למסע. בהודו, עדיין חורשות כפרים באזור ההימלאיה. הטרסות כל כך קטנות שטרקטורון קטן היה סוגר את הפינה הזו הרבה יותר מהר וביעילות. 

אם תשאלו את המקומיים, הם יעדיפו להתערב כמה שפחות בפעילות ובמחזוריות הטבע. בכלל, "יש זמן" הוא מונח מפתח בהודו. ומכיוון שהחיים כאן מתנהלים בדיוק בהתאם לסידורי השמש, עם רדת הערב החיים עוברים לפרזה של ערב.

וזה קורה בשעה חמש וחצי כל יום. שקט מוחלט משתרר באוויר, למעט הקולות שמפיקים בעלי החיים ובעלי הכנף, ושום אור מלאכותי לא גונב את הפוקוס מהירח והכוכבים.

ויש גם טיולים רגליים. הבנות בביקור במקדש בהודו(צילום: שני תשובה)

הפרה והפליטה

במסגרת המסע בילינו לילה בלתי נשכח אצל משפחה מקומית. המשפחה שאירחה אותנו מגדלת את כל המזון שלה בנחלות הבית. כמובן שהכל ממוקם על גדות נהר שופע מי שלג. כמו שהאחות הממולחת הגדירה את זה - "רק את הגבינה הם קונים, כי לא בא לה להתעסק עם זה".

החלב לשתייה מגיע מהפרות שמתגוררות בקומת המרתף. הן חיות בצפיפות, אך נהנות מיחס טוב לאורך כל חייהן. המשפחה שהתארחנו אצלה צמחונית, והפרה משמשת רק למתן חלב.

הסידור הזה נראה טבעי ובריא, למעט הכמות הגדולה של גזים שפולטות הפרות ומעכירה מעט את האוויר הצלול. מרבית הבנות בקבוצה הכתירו את הביקור המשפחתי כחלק המרגש בטיול, אחרות התכווצו באי-נוחות לנוכח התחושה הקולוניאליסטית שהוא עורר בהן.

לפגוש במקומיים היה החלק הכי מרגש בטיול(צילום: שני תשובה)

"היכרות מהמסטינג" נוסח נשים

למחרת התגלגלנו לעיר מנדי, ונסענו - רכובות על גבי ריקשות - לשופינג בעיר, שהייתה ניגוד מוחלט לכפר השקט. הריחות, הצבעים, מהירות הנסיעה והתחושה האורבאנית החזקה.

בבוקר יצאנו לכיוון פונג'אב, ארץ הסיקים, שם ביקרנו ב"גורו דוארה", מקדש מהמם ביופיו. נכנסנו יחפות למקום הקדוש ואכלנו בבית התמחוי המקומי, שמאפשר לכל אחד לחסות ולסעוד תחת כנפי האל המקומי.

היומיים האחרונים נוצלו למסיבה בריכה פרועה, לספורט אתגרי ולמילות סיכום מרגשות. בז'רגון המאצ'ואיסטי הישראלי, "היכרות מהמסטינג", פירושה לשתף אחד את השני בפדיחות הקטנות של החיים. לא בגבורות ההרואיות של החיים המשותפים בשטח, אלא דווקא בנפילות האנושיות.

אני הבנתי מה המשמעות של זה בערב אחד מצחיק במיוחד עם צוות ארבע. כמו שצחקתי שם לא בכיתי שנים.