שר עם הלוויים במקדש: 43 שנים למות עגנון
דווקא הקוראים שארון הספרים היהודי פתוח בפניהם, עלולים ללכת שולל אחר שימושו הנרחב של עגנון במקורות, ולפספס את התהום הגועשת שבכתביו. 43 שנים לאחר מותו, תפיסת עולמו הדתית והמורכבת עדיין מאתגרת את הקורא הישראלי
במלואת ארבעים ושלוש שנים להסתלקותו של ש"י עגנון, בי"א באדר א' תש"ל (17 בפברואר 1970), עולה השאלה מיהו קהל היעד העכשווי של הסופר. יצירתו של עגנון מאתגרת את הקוראים שאינם בקיאים דיים במקרא, בתלמודים, במדרשים, בקבלה, בספרות החסידית ועוד, אבל אתגר לא פחות קשה ניצב לפתחם של הקוראים שדווקא כן מצויים במקורות הללו.
<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>
"מובא בכתבים חוט של חן וחסד נמשך והולך במעשיהם של ישראל והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יושב ואורג הימנו יריעות יריעות טלית שכולה חן וחסד לכנסת ישראל שתתעטף בה".
משפט זה, הפותח את הסיפור "עגונות", מהווה דוגמה לפתיחה העלולה להרתיע את הקורא הישראלי, שאיננו מתלהב מהשימוש בלשון המסורתית, המבוססת על פסוקי המקרא ומדרשי חז"ל. מצד שני, פתיחה זו עלולה להטעות דווקא את הקוראים הממהרים להתלהב מהשימוש בלשון המקורות שעושה עגנון.
דווקא אלו האמונים על ארון הספרים היהודי, שיזהו את הפסוקים והמדרשים שאליהם רומז עגנון, ויתחברו ללשונו המסורתית, עלולים ללכת שולל.
אשליה של סיפור דתי תמים
הסיפור "עגונות", שנכתב עם עלייתו של עגנון לארץ ב-1908, והיה פרסומו הראשון בארץ ישראל, מציב בפני הקוראים שאלות מהותיות על אודות מבנה אישיותו הנרקיסיסטית של האמן, ועל מקומה של היצירה האמנותית-ספרותית בחברה הדתית המודרנית.
לשאלות אלו הייתה כנראה חשיבות רבה בעיניו של עגנון, ואין זה מקרה שהן הועלו דווקא במסגרת הסיפור "עגונות" - שעגנון החשיבו ביותר. את שם העט עגנון, שנגזר משם הסיפור הזה, אימץ לעצמו הסופר, ששמו המקורי היה שמואל יוסף טשאשקיס. הופעתו של סיפור זה שנחתם בשמו החדש, סימלה את תחילת דרכו האמִתית כסופר.
כותרת המשנה של "עגונות" - "מעשה רב מאה"ק ת"ו (=מארץ הקודש תיבנה ותיכונן)", עשויה ליצור אשליה של סיפור דתי ותמים, אולם קריאה מעמיקה מלמדת כי היא מהווה מסווה חיצוני בלבד. "עגונות" הוא סיפור מודרני מובהק, המציב תהיות תיאולוגיות קשות, ומעלה ביקורת נוקבת כנגד החברה המסורתית, על מנהגיה והליכותיה.
כדוגמה ל"הטעיות מכוונת" נוספות, משמשים שלל מוטיבים מתוך שיר השירים, השזורים לאורכו של הסיפור. משפטים כגון "על משכבה בלילה דינה שוכבת ולבה ער" אינם מרמזים למשמעות האלגורית המסורתית בלבד, אלא גם נושאים משמעות ארוטית מובהקת, המרמזת על האהבות הבלתי ממומשות המתוארות בסיפור.
דווקא הקוראים שארון הספרים היהודי פתוח בפניהם, עשויים ליפול למלכודת של המעטה החיצוני, המסורתי, העוטף את סיפוריו של עגנון, ומסתיר את התהום הרוגשת והגועשת המצויה מתחתיו.
אין בכוונתי ליצור את הרושם כאילו השימוש של עגנון במקורות מהווה מעין "תחפושת" המסתירה גישה חילונית. ההפך הוא הנכון. אלא שתפיסת עולמו הדתית של עגנון, היא תפיסה מורכבת ולא פשטנית, ובהתאם לכך יש לפרש את השימוש הנרחב שהוא עושה במקורות היהודיים.
דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים
בהקשר זה מעניין לציין את דבריו המאלפים של עגנון בנאומו בשנת 1966, בטקס קבלת פרס נובל. עגנון הציג את עצמו במילים הבאות:
"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחֱריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלוויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל... כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב".
דבריו אלו של עגנון, שברבות השנים הודפסו על השטר של חמישים השקלים, מהווים מפתח להבנת יצירתו. עגנון רואה את יצירתו הספרותית כהמשך לשירתם של הלוויים במקדש. דווקא בהקשר האוניברסאלי של קבלת הפרס הבין-לאומי היוקרתי הוא בוחר להדגיש את ההיבט היהודי, שהוא יסוד יצירתו.
- ד"ר רחל עופר היא מרצה במכללת הרצוג - גוש עציון
לפנייה לכתב/ת 
