הכל פה נאן: נאן הודי ביתי

עוד ארוחה, עוד נסיעה בכבישים העמוסים והרועשים והגענו לטאנג'ור - שבה לפי התוכנית היו לנו עוד רק שני מקדשים מאוד מומלצים על מנת לסיים את פרק המקדשים בטיול. ובכן, הסיום הגיע בזמן כי אני כבר הפכתי מומחה לגילגוליו השונים של שיווה, אישתו, ילדיו, קרוביו, שכניו ועוד כל מי שמוזכר במיתולוגיה ההודית.

עוד בערוץ האוכל:

• דוגמן על: פלאפל אפוי ומהמם עם קינואה
• חטפנו שוק: מתכוני ארטישוק ירושלמי
• קמופלאז' של ביצה: מתכוני ביצים מחופשות 
  

(צילום: AFP)

המלון בטאנג'ור היה הפשוט ביותר שבו התאכסנו. מדובר במלון בוטיק קטן במרכז העיר עם שילוב צבעים בלתי אפשרי של חום וכחול כהה ותאורה או יותר נכון, חוסר תאורה רומנטי, דבר שגרם לעיני להתבלבל ולראשי להיחבט תדיר בכל משקופי הדלתות בחדר - בעיה שליוותה אותי במשך כל הטיול בהודו אבל, כאן זה היה מוגזם. מה הרעיון של ההודים להנמיך את המשקופים? אני בטוח שלאחד מגילגוליו של שיווה הפתרונות.

למרות זאת, היו שני דברים ממש טובים במלון הזה: המלון לא היה ממש מנותק אלא, שכן ממש במרכז העיר, ברחוב הראשי. דבר שגרם לנו לצאת ולהסתובב לבדנו בלי נהג או מדריך. שוטטנו, אכלנו ממתקים מקומיים (שרובם על בסיס חלב מרוכז או קוקוס), שיחקנו קריקט עם ילדים בקטע שנראה כאילו נלקח הישר מהסרט "סוף העולם שמאלה" וזכינו לקבל הצצה לחיי הרחוב של העיר.

הדבר השני שהיה טוב במלון, הוא שעל הגג היתה לו מסעדה שאהבתי. במיוחד התרשמתי לטובה ממנת הבמיה המבושלת ברוטב מנגו פיקנטי. זאת היתה המנה הצמחונית הטובה ביותר שטעמתי בהודו. 

מדובר במסעדת גורמה של שף צעיר, המשתמש רק במוצרים אורגניים. המסעדה נמצאת מרחק מטר אחד בלבד מאיש שמגהץ עם מגהץ פחמים על עגלת רוכלים, בין שלל דוכנים, פרות וכלבים שמסתובבים חופשי ורעש. הרבה רעש.

התחנה הבאה היתה בגן עדן. למעשה זאת התחנה הראשונה בפרק ב' של הטיול שאני ממש מגדיר כטיול בגן העדן. מלון ה"קוקונט לגון" בקומארקום, היה פתיח נאות. תאמינו או לא אבל, המקום מזכיר את ונציה. ההגעה למקום היא בסירה, דרך תעלות מלאות בפרחים וצמחי מים.

(צילום: רפי אהרונוביץ')

החדרים במלון נבנו בהתאם והם התמזגו עם עצי הקוקוס. מדי יום יכולנו לראות דייגים ששטו בנהר ועברו מול חדרינו בסירותיהם הקטנות, כמו גם ציפורים מכל המינים וגם שדות אורז מרהיבים. המסעדה במקום הייתה מעולה. ארוחות בוקר מלכותיות עם מיטב מטעמי המטבח ההודי; פירות טריים, מיץ סחוט של מנגו תפוזים וליים, תבשילי עדשים בתיבול עדין יחסית של בוקר, לביבות אורז מאודות בשתי גירסאות, (האחת כמעט ללא תיבול והשנייה עם גרגרי כמון וכורכום), ושוב -דוסה. אותו בלינצ'ס דק מוכן במקום עם האפשרות לקבל אותו "נקי", או ממולא בתערובות שונות בתיבול קארי ועגבניות.

(צילום: רפי אהרונוביץ')

וגם רפרטואר מרשים של ביצים עלומות, טוסטים, לחמים, ירקות טריים, נקניקיות, בייקון ושעועית ברוטב עגבניות. זה היה המגוון פחות או יותר. בקיצור שלושה ימים של מנוחה אוכל ושתייה אל מול השקיעה.

(צילום: רפי אהרונוביץ')

מפעם לפעם יצאנו להתחכך בהמונים ולטייל קצת בין מוזיאונים וארמונות. הכי חשוב בעיניי היה מוזיאון חייהם של מליארד ומאתיים אלף איש. אחרי ארוחת הבוקר העמוסות היינו עוצרים לצהריים קלים שכללו בדרך כלל, טעימה של שריפמס, עוף, סמוסה או נאן, שזה הפיתות הדקיקות בשפע מילויים.

(צילום: רפי אהרונוביץ')

שלושת הימים ב"קוקונט לגון" חלפו עברו להם מהר ועל מנת לנוח מהמנוחה - המשכנו ליומיים בבית סירה.

זאת היתה חוויה מדהימה. סירות ציוריות שפעם שימשו להעברת אורז בדרכי המים - אגמים, נהרות ולגונות - הוסבו לספינות נוסעים מפוארות עם חדרים קטנים אך, נוחים ויותר חשוב - ממוזגים. "סלון" בסיפון הקדמי ובו כיסאות, שולחן אוכל, כורסאות ומיטת "סתלבט".

(צילום: רפי אהרונוביץ')

ברגע שעלינו לסירה התייצב מולנו הצוות שכלל 3 אנשים. אחד מהם הוא הקפטן, שלצורך העניין קראנו לו קפטן לאורך כל השייט, מה שהעלה חיוך קבוע וארשת של כבוד על פניו. השני הוא הטבח שאוטומטית קראנו לו שף, ולאחר מספר מילות תדרוך, הוא היחיד שידע אנגלית. אני חושב שהצלחתי להגביר את המוטיבציה שלו והאמת, בתנאים שהוא בישל הוא עשה ניסים ונפלאות.

(צילום: רפי אהרונוביץ')

השלישי הוא הכולבויניק ולא צריך לקרוא לו - הוא תמיד שם עוזר לשף, עוזר לקפטן, מגיש ומפנה, מגיש ומפנק בתה קפה ועוגיות בזמן שאתה שט לאיטך בנופים הפסטורליים, בתוך תעלות מים שהן מרכז החיים של התושבים, אתה שט בתעלות וממש נכנס לחצר האחורית שלהם. הם מכבסים, מתרחצים, מצחצחים שיניים - הכל במי התעלות ושוב אתה בסרט טבע אבל על אמת.

(צילום: רפי אהרונוביץ')

למרות כל זאת ועוד, אני שם בגלל האוכל. בספינה האוכל כלול במחיר אבל אפשר להוסיף אקסטרות. השף הציע לעצור במקומות מסחר קטנים על שפת האגם ולהצטייד בצ'ופרים - בירות קינג פישר שהיו מעולות, שרימפסים בגודל ואיכות בהחלט נדירה וגם חטיפים לבירה, שהטובים שבהם היו אגוזי קשיו קלויים בתערובת קארי אדום חריף.

(צילום: רפי אהרונוביץ')

שטנו לאיטנו. יומיים השף האכיל אותנו בדגי האגם, עוף בדאל (עדשים בכל הסגנונות) וכמובן באורז בטאלי (שפירושה צלחת), ועליה שפע מנות קטנות שהוגשו על עלה בננה. הצ'ופרים שקנינו בדרך, השרימפסים, הבירות, השקיעות המדהימות והמוזיאון החי מסביב - הכל ביחד היה ניתוק מוחלט מכל מה שהכרתי עד כה.

(צילום: רפי אהרונוביץ')

סיפר קטן על הודו, אנשים וחריף

באחד הערבים כאשר הספינה עצרה, טיילנו על שפת התעלה בשכונה די מטופחת ומפוארת. בחור צעיר סימן לנו מרחוק בידיו וקרא לנו באנגלית להתקרב אליו. התקרבנו לביתו הוא יצא לקראתנו ובשמחה רבה הזמין אותנו פנימה. חלצנו נעליים ונכנסנו בהיסוס. הוא היה לבד בבית.

הבחור נדהם לשמוע שאנחנו מישראל. משפחתו נוצרים אדוקים והוא מעריץ גדול של ארץ הקודש. אחרי שהתאוששנו מההלם ואחרי שיחות הנימוסים, הצגנו את עצמנו והוא שמח לשמוע שאוכל זה עניין גדול שלי. "אתה חייב לטעום מהקארי פירות ים שאמי הכינה". חייב, אמרתי לגברת, את הרי לא רוצה שאני אעליב מעריץ שלנו (שזה מוצר נדיר בימינו).

(צילום: רפי אהרונוביץ')

הבחור הביא לי קערה קטנה עם פירות ים ואני שלחתי ידי וטעמתי. חברים, אחרי כ-10 ימים בהודו, פלוס נסיון קודם בחריף פלוס חוות דעת של חברינו שאוכלים חריף מילדות - זה לא היה חריף. זה היה הר געש מתפרץ. התחלתי להשתנק ולקפץ במקום. "מים!" חירחרתי. מר בחור רץ למטבח ואני אחריו "אל תשתה מי ברז", צעקו אחרי החברה אבל, באותו רגע הייתי שותה גם מי ביוב.  למזלי הרב, היה למר בחור מתקן מים מינרלים ומשם הוא מזג לי את הישועה.

נפרדנו לשלום מחברינו הצעיר, לא לפני שהחמאתי לו על הבישול של אמו. עברו יומיים עד שהתחושה חזרה לחיכי.

מסקנה: במסעדות בטוח ריחמו עלינו עם החריף.

נאן ביתי

אחד המוצרים שעזרו לנו לשאת את עוצמת החריפות ולנגב את שפע הרטבים היו הלחמים ההודים, בייחוד הנאן והצ'פאטי. הצ'פאטי דומה במרקמו למלוח, מאחר והוא מטוגן לרוב בגי (חמאה מזוקקת). את הנאן מכינים בטאבון והוא מעין פיתה דקיקה שניתן להכין גם בבית, בתנור ביתי ולהוסיף לו שפע תוספות. בהודו הוא משמש כחטיף או ארוחה קלה בפני עצמו.

אזהרה: אסור לתת לנאן להתקרר כי אז הוא מקבל מעים מרקם צמיגי. אצלנו בבית טרפו את זה לוהט.

טיפ: הגירסה הביתית של הנאן משתלבת מצוין עם ארוחת בוקר מזרחית של חומוס ופול, וגם עם גבינות סלט וביצים רכות. חשוב לרדד את בצק הנאן דק דק.

המרכיבים:

3 כוסות קמח מלא

1/2 כפית גרגרי קימל

מעט מלח (בערך 1/4 כפית)

2 כפיות סוכר

1 כפית אבקת אפייה

2 כפיות שמרים יבשים

1/2 כוס חלב חמים (לפני שלב רתיחה)

2 כפות שמן קנולה

1 גביע יוגורט (מומלץ יוגורט פשוט של 5% אחוזי שומן)

1 ביצה טרופה

1/2 חבילה חמאה מומסת

ואפשר גם לקשט עם קצת כוסברה. נאן(צילום: גיא הכט)

1. בוחשים בקערה את השמרים, החלב וכפית סוכר אחת. מניחים במקום חם לכ-20 דקות.
2. מערבבים בקערה גדולה קמח, מלח, אבקת אפייה וכפית סוכר אחת.
3. יוצרים במרכז התערובת גומה, ומוסיפים בהדרגה את השמרים המומסים (עם הנוזלים). בוחשים ומוסיפים בהדרגה את היוגורט, 2 כפות שמן והביצה. בוחשים היטב.
4. לשים את המאסה שהתקבלה לכדור, במשך מספר דקות. מורחים את הכדור בקצת שמן, מכסים ונותנים לו לנוח מספר שעות במקרר. לפחות שעתיים.
5. מוציאים את הכדור מהמקרר ויוצרים ממנו כדורים. מקמחים משטח קר ועליו מרדדים היטב כל כדור לגודל של פיתה בערך. מברישים בעדינות בשמן או בג'י משני הצדדים.
6. מחממים תבנית מתכת כבדה או מחבת בתנור ב-200 מעלות, כשהתבנית לוהטת - מניחים את הבצק המשוטח ומפזרים עליו מעט קימל (או גרגרי כמון), או מעט מלח. 
7. מכניסים לתנור לכ-4 דקות. אין צורך להפוך שכן התבנית או המחבת כבר לוהטים והצד התחתון יצלה היטב.  
   

סלט ביצים בסטייל הודי

רעיון קטן שעלה לי שיכול להשתלב מצוין לצד נאן. האמת, שהסלט הזה משתלב נהדר גם עם "סלוף", פיתה תימנית משוק התקווה.

המרכיבים:

2 ביצים קשות, מעוכות

צרור בצל ירוק, קצוץ דק

2 גזרים, מגוררים דק בפומפייה

מעט מיונז

מעט שמן זית

ממרח קארי (וינדלו או כל קארי אחר, אתם תקבעו את הכמויות ואת היחס של החריף)

אופן ההכנה:

1. מערבבים את כל החומרים ביחד ומוסיפים מעט מיונז, שמן זית וממרח קארי ומגישים לצד נאן חם.
   

הכתב היה אורח של חשבון הבנק שלו

• לאתר של רפי אהרונוביץ ' מייסטר בשר ובעל הטור מר בשר .