לא הכל סבבה: יריב הורוביץ על "רוק בקסבה"
התסריט של "רוק בקסבה" נולד במהלך שירותו הצבאי של יריב הורוביץ בשכם בתחילת הניינטיז. הדרך להגשמתו עברה בג'יסר א-זרקה וקלנסווה, כשברקע הדי המרמרה. "עשינו משהו ביחד, שהוא לא חורבן, אלא יצירה משותפת", הוא אומר. הערות הבמאי
עם סיומה של אחת מהקרנות הסרט "רוק בקסבה" בפסטיבל ברלין האחרון, ניגשה אל הבמאי יריב הורוביץ אישה ערביה ורעלה לראשה. "אני מעזה, ואחרי שצפיתי בסרט אני מרחמת גם על החיילים", אמרה לו. ואכן, זוהי התחושה שעולה מצפייה ב"רוק בקסבה", שמפגיש מגויסים טריים עם אוכלוסיה אזרחית עוינת בעזה עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. לצד העוולות שגורם הכיבוש לתושבים, מודגש התסביך בו מצויים הנערים הצעירים במדי צה"ל שנשלחו למשימות שיטור.
במאים נוספים מספרים על סרטיהם ב-ynet :
- מיכאל מאיר על "עלטה"
- גור בנטביץ' על "לרדת מהעץ"
- אייל סיבי על "חלום קוסטוריצה"
- דן תורג'מן על "רימון הזהב"
גיא דוידי על "חמש מצלמות שבורות"
בסרט מככבים יון תומרקין, אנחל בונני, רועי ניק, יפתח רווה, יותם ישי, לביא זיטנר ואחרים, והם משתלבים בעלילה שמקבצת אותם על גג בלב עזה - בדומה לחוויות שעבר הורוביץ עצמו בתחילת שנות התשעים כחייל צעיר על גג בית בשכם. "התחושה היתה שחייבים לספר את הסיפור הזה כי החיילים האלה נדפקו פעמיים. פעם אחת אמרו להם לעשות עבודה שהם לא רצו לעשות, ופעם שניה אחרי שהם עשו אותה, האשימו אותם והענישו אותם", הוא מסביר ל-ynet.
הצגת חיילי צה"ל כבני אנוש שנעוריהם הוחרבו בצל המצב הבלתי אפשרי אליו נקלעו, גררו עניין רב ב"רוק בקסבה" במדינות אירופה בהן הוקרן. באיטליה אף הספיקו אקדמאים לערוך ניתוח של הסרט תחת הכותרת: האובדן של הנוער הישראלי.
עוד על הסרט "רוק בקסבה":
- יורים, בוכים, ומצחצחים את המצפון: ביקורת סרט
- רועי ניק: "אין לי בעיה שמשווים אותי ליהודה לוי"
- על הסט של "רוק בקסבה" בקלנסווה
כדי להמחיש את האווירה מאז בסביבה טבעית פחות או יותר, נבחרו העיירות הערביות ג'סר א-זרקה וקלנסווה כאתר הצילומים של הסרט - מה שהביא לא פעם למתחים בין הצוות והשחקנים לבושי המדים לתושבים המקומיים. כך למשל בג'יסר א-זרקה, אחרי הלם תרבותי בתחילת הצילומים, קיבלו התושבים את אנשי הצוות ונוצרו יחסים חמימים לצד סקרנות לגבי הצילומים.
"היה רגע כזה שאנחנו עושים משהו ביחד, שהוא לא חורבן אלא יצירה משותפת על טראומה של שני הצדדים", אומר הורוביץ. לרוע המזל, הדבר נפסק בהוראת המשטרה בעקבות התקרית עם משט המרמרה. "הם חששו מכך שתושבים מקומיים ינסו לחטוף לנו את הרובים", מסביר הורוביץ, שנדרש לבטל שני ימי צילום בעקבות המצב.
לצד הפעילות בג'סר א-זרקה, הבמאי ואנשי צוותו צילמו בקלנסווה, וגם שם נעו העניינים בין שיתוף פעולה למתח. מצד אחד הצעירים נהנו מהאקשן, הנערים התלהבו מהאפשרות לזרוק אבנים על חיילים, והילד וואליד התענג על משחק כדורגל מול המצלמה. מצד שני תושבים ותיקים זעמו על כך שהשחקנים מכנים את הכלב בסרט בשם ערפאת. מקרה נוסף אירע בצילומי סצנה בה צועקים השחקנים לעבר המסגד ודורשים מהמואזין לשתוק. מתפללים ששהו במקום לא עברו על כך לסדר היום.
"הסכסוך הזה התערבב לנו בסרט. כל עשיית הסרט הזה - כל ההתרגשות וכל הבלגן שהיה - זה היה כמו אינתיפאדה בפני עצמו, כאילו המשך ישיר או בלתי נפרד מהמקום שאנו חיים בו", מסכם הורוביץ. "אמרתי למפיק מיכה שרפשטיין שאני לא יודע מה ייצא מהסרט, אבל לפחות אנחנו ביננו הצלחנו לעשות שלום שם ולהיות ממש חברים טובים בסוף. ואיזה כיף שהבאנו כסף מחו"ל וגם הרווחנו על הדבר הזה, על הדינמיקה הקבוצתית הזאת ביחד".
על האימונים הקרביים שעברו השחקנים לקראת הצילומים ("הם כל כך נהנו, עד שהם התבאסו שהם גילו שהם הולכים לפזר הפגנות")? על הילדים שזרקו אבנים ואחר כך התנצלו? על הנשים הערביות שהובאו כל הדרך ממזרח ירושלים במקום אלו המקומיות כדי להתעמת עם השחקנים על הסט ("הן שמחו לבוא להרביץ לחיילים, אפילו בחינם")? על הקשיים ועל הניצחון שהושג בסופו של דבר עם השלמת הסרט כתוצר של דו קיום - הקשיבו להורוביץ בהערות הבמאי.
