בהגדה שלהן יש ארבע בנות ואחת אלוהינו
למה אליהו הנביא ולא מרים הנביאה? למה ארבעה בנים ולא ארבע בנות - ומה המקבילה הנשית של "עבדים היינו" שנת 2013? שהרה בלאו, סי היימן ואסתי ג. חיים עושות סדר נשי בהגדה
שהרה בלאו: כוסו של אליהו – כוסה של מרים
בילדותי, החלק החביב עלי בסדר היה טקס פתיחת הדלת לאליהו הנביא. המשפחה כולה הייתה מתגייסת לאירוע, ומרעידה קלות את השולחן. "הנה, תראי הוא שותה!" היו מצביעים על היין המשתקשק בכוס, בעוד אני מביטה בהם בעיניי הילדה החשדניות שלי. "לא נכון, זה אתם!" הייתי אומרת בהתרסה, ונענית בפרצופים נפוחים מעלבון: "שאנחנו נעשה דבר כזה? ועוד לאליהו?"
<< פסח בארץ ובעולם - גם בפייסבוק שלנו. כנסו >>
- דו"ח פרעה 2013: יהודי איראן חיים בפחד
- חג החירות שלו: ליל הסדר של אובמה
- כל מה שרציתם לדעת על פסח - וגם אפיקומן להורדה. כנסו לעמוד פסח המושקע!
אחר כך בגרתי והבנתי שאליהו לא היה בדיוק אותו סנטה קלאוס חביב וחובב יין (גרוע), אלא דווקא איש קשה וחדור להט, שלא חיבב במיוחד את חברתם של בני האדם והעדיף על פניהם את ההתבודדות במערות.
כשבגרתי עוד, התחלתי להציב ליד כוסו של אליהו את כוס המים של מרים הנביאה, זו שלצערי הלכה והפכה במהלך הדורות למעין רואה ואינה נראית, בדיוק כמו אליהו. תראו מה קרה לנביאה החזקה והמנהיגה המרשימה הזו - אליהו הנביא הפך לסנטה, וגם היא צופתה במעטה דביק של סכריניות "נשית": הנה מרים אחותו של משה, והנה מרים המיילדת, וזו שחוללה בתופים ובמחולות עם שאר הנשים, וכמובן, הנה מרים הרכלנית שחטפה צרעת בגלל דבריי הרכיל שלה על אחיה.
זו המרים שנצרבה בזיכרון הלאומי. איפה היא ואיפה הלביאה שנאבקה על ההנהגה עם משה? שהרי זו הייתה הסיבה האמתית לצרעתה, על שהעזה לקרוא תיגר על ההנהגה, על שהעזה לפקפק בדרכיו של משה, ולא הרכילות הזולה על אשתו הכהה.
לשמחתי, בשנים האחרונות הולכת מרים ומנערת מעליה את שכבות הסוכר הוורוד והאיפור הרך, והופכת למה שהייתה כל הזמן: מודל אמיתי של מנהיגה. אז גם השנה בליל הסדר, כשכולנו נרעיד את השולחן בשביל האחיינים, ונקרא במקהלה "תראו! אליהו שותה את היין שלו", אצביע על כוס המים הצלולים שבמרכז השולחן, ואומר לאביגיל אחייניתי: "וגם מרים, גם מרים שותה", אחר כך אקרוץ לה מעבר לשולחן.
אסתי ג. חיים: זאת שאינה יודעת לשאול
ההגדה של פסח היא, לכאורה, סיפור יציאתו לחירות של כל עם ישראל, אך למעשה היא מסופרת רק מנקודת
מבטם של ה"בנים": החל בארבעת הבנים: החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול; המשך ברבנים ובחכמים המספרים את סיפור יציאת מצריים עד קריאת שמע של שחרית - וכלה ב"אחד אלוהינו". זהו סיפורם של הגיבורים: משה, יהושע ואהרון, כולם גברים, כמובן. הנשים בהגדה נותרות בצל.
ליבי נתון לאלו שסיפורן אינו מסופר: לאמהות, לילדות, לנשים שבתוך הקהל הגדול של היוצאים אל החופש ונודדים ארבעים שנה במדבר. הנשים שמאחורי הקלעים של סיפור ההגדה: אמו של משה שנאלצה לוותר עליו כדי שלא ירצח בכורה, ויתור שמזכיר לי סיפורים אחרים משנים חשוכות מאוחרות הרבה יותר, או אחותו של משה, מרים, שהשגיחה על התיבה ועל משה התינוק הנתון בתוכה, בעודה שטה על פני היאור. ללא השגחתה, למעשה, לא היינו יודעים כלל מה עלה בגורלו של משה. וכמובן, בת פרעה, בתו של הצורר, שהצילה את התינוק שגדל, והפך למצילו של העם כולו.
בספרי החדש "אנשי פינות", (כינרת-זמורה-ביתן) מבקשת הגיבורה, דבורי, לכתוב את חייהם של אלה החיים בפינות, לא את סיפורם של הגיבורים, המסופר ממילא. גם בהגדה, אני מנסה לדמיין את מה שנסתר מהעין: את הנשים הכורעות ללדת על החול, בעוד מנוסת ההמון מן המצרים עלולה לרמוס אותן. את הנשים המניקות, הרעבות, מבוקעות השפתיים, את הנשים שחושבות שכדאי לעצור, שחפצות לנוח בנוה מדבר בדרך, אך איש אינו שואל לדעתן.
המסע הזה של הנשים המאובקות, מזכיר לי מסע מאוחר הרבה יותר של יוצאי אתיופיה, שרבים מהם חצו את המדבר ברגל וסבלו תלאות נוראות. על ציפורה, אשת משה, אני חושבת. איננו יודעים עליה דבר כמעט. האם הלכה לצידו של בן זוגה במסע הארוך? האם יעצה לו עצות בעתות משבר? האם ייאשה אותה שתיקתה?
אני מנסה לדמיין עולם קדום אחר. פחות פטריארכלי. לו היו המהלכים ההסטוריים שונים, וארבעת הבנים היו ארבע בנות, או לפחות שתי בנות ושני בנים. מה היה אז? האם הבת שאינה יודעת לשאול, הילדה ההיא, הנעלמת, היתה מרימה קולה ושרה דווקא "אחת אלוהינו"?
סי היימן: עבדים היינו? לא עובדת בשביל אף אחד
לא עובדת בשביל אף אחד, לא לא
לא עובדת גם בשבילך, לא לא
תגיד לי רק כן, תגיד לי שזה זמן שנתחתן
תגידי לי למה לא ?
כי אני בן אדם ואיבדתי עניין.
אפשר להקביל את הטקסט הזה, שכתב רן עפרון ב-1988, להיגד "עבדים היינו" מתוך ההגדה, שמושר בפי בית ישראל:
עבדים היינו, היינו
עתה בני חורין, בני חורין
עבדים היינו
עתה, עתה בני חורין
בני חורין.
התקופות בחיי שבהן חשתי שחרותי הנשית מוגבלת אמנם חלפו, אבל אני זוכרת אותן היטב. כנערת רוק וכמי שהובילה להקות שמנו גברים בלבד, נחשבתי לעוף נדיר בתרבות המוזיקה הישראלית, שהייתה רוויה בלהקות צבאיות או בזמרות בודדות עם גיטרה – ופתאום נערה קצוצת שער בגופיית בנים, העושה את דרכה במועדוני תל אביב עם שירים כמו "עולם תעשייתי", "אהבתי אותך אז", "לא עובדת", "גיבור גדול", הסוחבים אחריהם דור של נשים שרוצות להוריד מעליהן את הסינור, הרבה מעבר למטאפורה, ולהשיל את העול ואת הכבלים.
בשנים האחרונות אני מנחה קבוצות של נערות בסיכון, ומעבירה להן סדנאות מוזיקליות להעצמה נשית, שעושות להן פלאים. אם תרצו, זה הסיפור האמיתי על חירות נשית.
- שהרה בלאו, סי היימן, אסתי ג. חיים ואחרות ישתתפו באירוע "עושות סדר" שייערך ביום ד' (27/3) ב"בית העיר" בתל אביב, ביוזמת המדרשה באורנים והקרן החדשה לישראל
לפנייה לכתב/ת 
