לשכב בצפירה

ביום השואה, לפני שבוע בדיוק, מצאתי את עצמי בבית לבד בשעה 09:59, צופה בסרט על מרד גטו ורשה. הייתי שכוב אך דרוך וקשוב. אמא שלי באה מ"שם". חלפה על-פני ברגן בלזן וגטו טרזין, בדרכה לשנות פליטות במחנה איטלקי. אמא השאירה שם אחות; דודה מרים הקטנה שלא שרדה.

<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

<< כואבים וזוכרים - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• רביעייה לנצח: האחים שנשארו ללא התאום
• בשם בתי: מפקדת - גם אחרי מותה
• געגועים לקובי: איך מתמודדים עם רצח של ילד?
  

תיזהרו מזיכרון קולקטיבי מדי

הצפירה. מה היה קורה לו הייתי עושה אותו הדבר בדיוק אבל ברחבת "יד ושם"? הייתי מבזה ומתבזה. הייתי מפר את

קדושת הזיכרון. אולם מה היה קורה אם התודעה הייתה שקופה כמו הגוף, ומונחת גם היא על הריצפה אל מול העומדים?

עדיף לזכור באמת, מאשר לעמוד

אולם הזיכרון יכול להיות כלי שנכסו אותו, וכאן סכנה. הזיכרון מעוצב לפעמים על ידי גורמים לאומיים מדי, חינוכיים

מדי ועוצמתיים מאוד סביבנו, ההופך אותנו לשבויים שלו. זכור כי רק בחיל ובכוח צה"ל נשרוד פה (ולא ברוחי, אמר ה'). זכור כי אתה קטן, ורק בתור בורג במערכת שלמה שנקראת מדינה אתה חש שייך. זכור את הפתוס במקום את האתוס, ואת המוות והמלחמה במקום את החיים, התקווה והעתיד. כי זו ואך זו מטרת ההיזכרות בין אם מדובר על יציאת מצרים, השבת, השואה, או יום הזיכרון לחללי צה"ל: יצירת בסיס לעתיד של שגשוג, מתוך מודעות לעבר.

• הכותב הוא משורר, יו"ר תנועת ארץ שלום - מתנחלים למען שלום בארץ