הרב הראשי הוא של כולם
בסלעים הדוממים אנו רואים יד ה', אך בבני אדם חיים - לא, ופתאום צצות עמדות מוזרות הפוסלות חילונים ונשים לבחור לעצמם רב. יש לומר ברורות: מי שלא חפץ שחילונים ירצו ברב ויהיו שותפים לבחירתו, חורג בתחום זה מהדרך הציונית-דתית
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
זו דוגמה נהדרת למימוש החזון הציוני-דתי. כי להיות ציוני-דתי, זה להיות מי שמחפש את ניצוצות האמונה והזהות היהודית הבוקעת בכל מקום. הציוני הדתי הינו אדם מאמין ושומר מצוות. במובן הזה הוא ישר ועקבי. הוא מאמין ובטוח שכך צריך לנהוג היהודי.
אך בה בעת, בשביל הציוני-הדתי לשמור תורה ומצוות, זה גם לאמץ נקודת מבט המחפשת את "האלוקי" בכל מקום. כולנו זוכרים את המחנך והמדריך ב"בני עקיבא", שעצרו אותנו באמצע עלייה תלולה, אמרו לנו להסתובב ולראות את ים המלח או הכינרת נשקפים מאחור, ואז מתנשפים אל מול הנוף המדהים הם אמרו לנו לומר איתם: "מה רבו מעשיך ה".
אבל ראו איזה פלא, אותה תפיסה איננה מיושמת במקרה שבו אנשי עסקים חילונים רוצים רב ראשי, או כשניר ברקת אומר: "גם לי כחילוני, יש דעה את מי אני רוצה כרב". אז כבר לא שרים "מה רבו מעשיך ה". משום מה, במקרה זה איננו רואים את אור היהדות זורח ובוקע.
שיבת ציון היא יד ה'
בסלעים הדוממים אנו רואים יד ה', אך בבני אדם חיים – לא. ופתאום צצות עמדות מוזרות הפוסלות חילונים ונשים לבחור
לעצמם רב. יש לומר ברורות, כי מי שלא רוצה שחילונים ירצו ברב ויהיו שותפים לבחירתו, חורג בתחום זה מהדרך הציונית-דתית שאותה סלל הרב קוק וסללו חבריו. הדרך הציונית-הדתית מחפשת, כמו החסידות בשעתה, את הניצוצות והאור בכל מקום ובכל אדם.
הציונות-הדתית, בניגוד לחרדיות, השכילה לראות בשיבת ציון המודרנית את יד ה'. אך בשבילה שיבת ציון איננה רק מהלך של תזוזה גיאוגרפית של היהודים מהגולה הדוויה לארץ ישראל, אלא ובעיקר שינוי התודעה של היהודים. שינוי זה נתפס בעיניי הרב קוק כנס, כמהפכה רוחנית.
זה שהיהודים הפאסיביים הפכו להיות אקטיביים, זה עצמו היה בשביל הרב קוק וחבריו אור של גאולה, שחיכתה אלפיים שנה כדי לבקוע. בשביל הרב קוק זאת הייתה גאולה שיושבי בית המדרש לא הצליחו לייצר ולמצוא בעצמם. משום מה, דווקא המורדים ביהדות, הביאו את גאולת הארץ והעם.
הרצון והיכולת לייצר שינוי במצב הלאומי של העם, ובנוסף החתירה למדע, לאמנות ותרבות לכשעצמה - נתפסו אצלו כמתת אל. כן, הוא לא יכול היה להסכים עם התכנים שפעמים רבות לא תאמו את אמונתו, אך הוא הבין שהמרד הינו צעד הכרחי בדרך לייצר שינוי. מגמות אלו שיקפו רוחניות הגדולה משל יושבי בית המדרש.
ומאידך גיסא, יושבי בית המדרש גבוהים רוחנית במפגש הישיר שלהם עם רצון ה' המשתקף בתורתו ובמצוותיו. לשמור תורה ומצוות זה ללכת בנתיב המרכזי שאותו סלל האלוקים בשביל האדם. כך ששני הרכיבים הללו בעם ישראל צריכים להשלים האחד את השני; ללמוד האחד מהשני, ובסופו של דבר לייצר סינתזה גבוהה יותר מזו הקודמת. כמו שנהוג לומר: "אחד ועוד אחד הם יותר משתיים".
הציונות הדתית מחפשת את החיבור, שכחתם?
בכל אופן, השותפות הזו אינה פרקטית בלבד, כמו שהחרדיות תופסת אותה. היא איננה רק הכרח בדיעבדי שלא יגונה, בעוד שלכתחילה באמת אסור להשתתף עם החילונים. יש לזכור ש"אגודת ישראל" הוקמה על בסיס פרישה מהקונגרס הציוני. הציוני-דתי תופס את השותפות הזו כמהות רוחנית, שלא לומר כתחייה רוחנית. אז מי צריך לבחור רב? האם רק שותף רוחני אחד לתחייה הרוחנית, או כל רכיביו?
זה הרעיון שעומד לנגד הציונות-הדתית שלא נואשה מהחיבור שבין יהדות ומדינה. רב ראשי זה לא הרב של קהילת "צעירי המזרחי" או של חסידי בעלז. רב ראשי, הינו של כלל ישראל. זהו הביטוי הרוחני המכונן של הציוני הדתי: כלל ישראל. הוא הרב של המדינה. לא לחינם הגוף הבוחר הוא רשמי.
זה היה חזונו של הרב קוק בבואו להקים את הרבנות הראשית. הרב קוק לא חשב שחסרים רבנים, והרב הראשי לא היה עוד רב קהילה. הרב הראשי הינו הרב של הכלל. ועל כן אך ברור שהכלל צריך לבחור בו בצורה שבה '"הכלל" מתפקד ויקבע. אבל לא יעלה על הדעת שהכלל יהיה משהו חצוי ופגום, שהרי כבר לא ייחשב ל"כלל".
לדאבון לב, דווקא בתקופה שבה נראה שחלקי הכלל מצליחים לשוחח האחד עם השני, ואף לפעול יחד לא רק מתוך איזו ברית היסטורית, אלא מתוך תשתית רוחנית עדינה ההולכת ונרקמת בין חלקי הכלל - מנציחים חלקים מאיתנו את המחלוקת, במקום לעודד את צמיחת רִקמת החיבור.
לרִקמה הזו אגב אני רוצה להציע שם: "זהות יהודית משותפת". זו לא הסכמה על כלל הדרך, ממש לא. השונות אפילו חריפה, אבל יש תשתיות משותפות: היהדות וחשיבותה, הציונות וחשיבותה, המידות המתוקנות וחשיבותן ועוד כהנה. ולכן חשוב לקבע את העיקרון: הרב ראשי הוא רב של כולם, וכולם צריכים לרצות בו ולבחור בו.
לפנייה לכתב/ת 
