קבלו תיקון: אדם דתי הוא לא בהכרח אדם טוב

האם התורה בהכרח הופכת את המקיימים אותה לאנשים טובים יותר? התשובה לשאלה זו אינה פשוטה. אין נוסחה הקובעת כי ככל שאדם הוא דתי יותר, הוא גם אדם טוב יותר. לא לחינם אמרו חכמים: "למיימינים בה - סמא דחיי, למשמאילים בה - סמא דמותא", לאמור עבור הההולכים בה בדרך ימין בה היא סם החיים, ועבור הההולכים בה בדרך שמאל  – סם המוות.

<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• חסיד של חלב: הפרות הקדושות של דובדבני
  

הזיהוי האוטומטי של הדתי כאדם טוב הוא אבחנה מוטעה. חכמים לימדו אותנו כי אפשר, חס ושלום, שדווקא המגע הלא בשל והלא נכון עם התורה יגרום לאדם להרעיל עצמו בסמא דמותא.

מוטיבציה לעשות את הטוב

לא זו בלבד, אלא שהתורה גם מכוונת את האדם למהותו של הטוב והישר, ומלמדת אותנו מהי הדרך הנכונה שילך בה האדם.

התורה גם מבשרת לאדם את תורת הגמול האלוהית, והעובדה כי יש שכר ועונש, מהווה מעין רשת ביטחון לאדם, שכן לא רק מכוח בחירתו עליו לעשות את הטוב, כי אם גם מכוח העובדה שהקב"ה כפה עלינו הר כגיגית, ומחייב את הבאים בבריתו ללכת בדרכיו וליראה אותו.

כל אלה מחזקים את הידיעה מהו טוב ומהו רע, מעצימים את הקשר עם הטוב ואת הדבקות בו. זוהי ההשתוקקות לקבלת תורה ולקיום המצוות שאנו מציינים בחג השבועות.

ההתמכרות לשמיים מסוכנת

אולם כוח הבחירה החופשית שביד האדם מסוגל להפוך גם את הדבקות בתורה כמקור הרע שבעולמו. חז"ל לימדו אותנו כי יש דרכים מסוימות של לימוד תורה שלא לשמה, ש"נוח לו לאדם שתיהפך שלייתו על פניו" אם הוא דבק בהן.

בני עלי לימדו אותנו כי אפילו בניו של שופט ישראל, המשרתים במשכן, יכולים להיות בני בליעל מושחתים, ולחטוא בניאוץ שם ה' ובניצול מיני של הנשים הצובאות פתח אוהל מועד (יהא הפירוש אשר יהא); נביאי ישראל לימדו אותנו כי דווקא באי המקדש נזקקו לאזהרה מפני הסכנה שדווקא ההתרכזות בקדושת המקדש, תשכיח מהבאים אליו את האנושיות הפשוטה שבין בני אדם.

פעמים שדווקא המבט כלפי מעלה, משכיח מהאדם את החובה לבנות את הסולם המוצב ארצה. סכנה אורבת למי שאין "ואהבת לרעך כמוך" כלל גדול בתורה לגביו, וזאת לעתים דווקא בשל התמכרותו לשמיים.

על כן, במקומות שאנו מוצאים שדווקא אנשים המאמינים בתורה, לא רק שאינם מתנהגים בצורה מתוקנת, אלא עושים עוול, אנחנו צריכים לכאוב את זה מאוד, אך לא להתפלא על כך. אלה החובשים כיפה רק כאשר הם מובאים בפני בית משפט אינם אלא קריקטורה של החיים הדתיים.

סם של חיים, צדק ומוסר

מוטל עלינו לעבוד קשה כדי שהחיבור עם התורה יקדם אותנו להיות אנשים טובים יותר, ועלינו להבין היטב שהדבר אינו מתרחש באופן אוטומטי.

לא לחינם קבעו חכמים כי קידוש ה' הגדול יותר, הוא בשעה שהבריות אומרות "אשרי זה שלמד תורה".

אנשים משתמשים במשפט הזה רק כשהם נתקלים במצב שמבהיר להם שהעולם המוסרי של שומרי התורה עוצמתי יותר, בגלל היותם אנשים מאמינים. "שיהא שם שמים מתאהב על ידך - שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות", אמרו חכמים. דוגמאות אלו מלמדות על הכמיהה המתמדת לחיבור שבין לימוד התורה ובין "נחת", במשמעות העמוקה שלו, במשא ומתן עם הבריות.

בכל מקום שבו עולה כי אין הדבר כך, ובכל מקום שבו נחשף עוול ופשע בתוך קהילה דתית, אסור לנו להניח שדבר כזה לא יכול להתרחש, אלא להפך: מכוחה של תורה אנחנו נדרשים לתקן את העולם הזה יותר ויותר ולהילחם נגד עושי העוול.

זוהי הקריאה הגדולה שבה אנו צריכים להתמלא בערב חג מתן תורה, ולהתברך בכך שהתורה תהיה לנו סם של חיים צדק ומוסר, ושאכן תבשר טוב בעולם. זוהי המשמעות האמיתית של קבלת תורה ונאמנות לדרכיה.