"נולד פעמיים": יורים, מתאהבים ובוכים
הסופרת מרגרט מצאנטיני, הבמאי סרג'יו קסטליטו ובנם פייטרו התכנסו לצורך יצירת הסרט "נולד פעמיים" - עניין משפחתי, לא אוטו-ביוגרפי על רקע מלחמת בוסניה. הטרגדיות הלאומיות מתנקזות לסיפור אהבה אישי עגמומי בהובלת פנלופה קרוז
"נולד פעמיים" ("Venuto al Mondo") הוא סרטו הרביעי של השחקן האיטלקי שהפך לבמאי סרג'יו קסטליטו. הוא שב לשתף פעולה עם הכוכבת הספרדיה פנלופה קרוז שכבר הופיעה בתפקיד הראשי בסרטו השני "לא לזוז" (2004).
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
קסטליטו, שחקן מאוד פעיל עדיין (הוא משחק היום בתפקיד הראשי בגרסה האיטלקית לסדרה "בטיפול"), מופיע בסרט בתפקיד קטן כבעלה של הגיבורה. את התסריט הוא כתב יחד עם אשתו מרגרט מצאנטיני שהיא גם המחברת של המקור הספרותי (תורגם לעברית באופן מדויק יותר כ"בא לעולם").
בנוסף לכל אלו משחק בסרט פייטרו קסטליטו, בנם הבכור של סרג'יו ומרגרט, בתפקיד מרכזי וכדמות שגם שמה הוא פייטרו. אין ספק שהסרט הוא פרויקט שליכד את כל משפחת קסטליטו, אבל, אולי קצת במפתיע, זו אינה הצצה למתרחש בין כותלי ביתם.
הסרט נע בין ההווה ובין התקופה שקדמה, ובמהלכה התחוללה המלחמה בבוסניה. הגיבורה היא ג'מה (קרוז), אישה בגיל העמידה שחוזרת לסראייבו בהזמנת גויקו (עדנן האסקוביץ'). בתחילת שנות ה-90, לפני שפרצה המלחמה, היא הגיעה לשם לראשונה כדי לכתוב את התזה שלה. גויקו שימש כמדריך שלה, והיא התיידדה לא רק איתו אלא עם חבורת הבוהמיינים העליזים של חבריו. בחבורה זו היא פוגשת ומתאהבת בדייגו (אמיל הירש), צלם אמריקאי שדמותו היא אוסף קלישאות של מורד חינני שהסרט לא מצליח להפוך לדמות.
האהבה פורחת, אך ג'מה העקרה לא מסוגלת להעניק לדייגו את התינוק שבו הוא כה חפץ. בניסיון להרות או למצוא דרכים חלופיות להביא ילד, הם חוזרים לסראייבו. וזה קורה גם כאשר המלחמה בעיצומה וסראייבו נתונה במצור (1992). מדוע לנסות להגשים את החלום דווקא במקום כה מסוכן? אולי כי אין להם כסף (זה לא באמת מוסבר בסרט), אבל כנראה בגלל הצורך הסמלי-מלודרמטי והמאולץ ללכד את הקורבן והסבל הכרוך באימהות וזה של המלחמה.
העלילה עוסקת בשני אלמנטים מאוד אמוציונליים: הקושי להיות אמא - לפני הלידה וזמן רב אחריה, והמלחמה הקורעת אנשים ומותירה צלקות. שני אלמנטים אלו שזורים אחד בשני בדרך השואפת להיות אטרקטיבית בשוק הבינלאומי. דימויים שמשמעותם הדרמטית והסמלית מודגשת, משחק (שחלק גדול ממנו מתנהל באנגלית) שהיה נשכר מהורדה של שלב אחד או שניים בדרגת ה"משחקיות" שלו. יש אלמנט מיופייף שחסר את העוצמה הטרגית שהיתה לסרט בעל קווי הדמיון העלילתיים "האישה ששרה" (2010) של דני וילנב.
עבודה זרה
"נולד פעמיים" שייך לקבוצת הסרטים שבהם מנסים יוצרים אירופאים להגדיר את הרלוונטיות של המלחמה הגדולה האחרונה שהתרחשה על אדמת אירופה. המלחמה בבוסניה, שגבתה את חייהם של כמאה אלף חיילים ואזרחים מכל הצדדים הלוחמים, היא עדיין פצע שלא לגמרי הגליד. לא רק עבור הקרואטים, הסרבים והבוסנים, אלא כטראומה טרנס-לאומית בנקודת המעבר בין התפרקות הגוש הקומוניסטי לאירופה המאוחדת.
סרטים כמו "לפני הגשם" (מילקו מנצ'בסקי, 1994) או "סארייבו" (מייקל ווינטרבוטום, 1997) ניסו לעסוק בתקופת הזמן של או בסמיכות למלחמה בקשר בין דמויות המגיעות מצידה השלו של היבשת, לזוועותיה של המלחמה. בשנים האחרונות הסרטים שעוסקים במלחמה בבוסניה מתמקדים בדמויות המשתייכות לקבוצות האתניות שנטלו בה חלק. אפילו סרטה של אנג'לינה ג'ולי "בארץ של דם ודבש" (2012) לא הסתייע בדמויות של זרים כדי לתווך את חווית המלחמה.
"נולד פעמים", שגיבוריו הם אישה איטלקית וגבר אמריקאי, הוא, לכן, קצת אנכרוניסטי. וזו לא רק בעיה של "היום רואים פחות סרטים כאלו", אלא המורכבות האתית של עיסוק במלחמתם של עמים אחרים כרקע לדילמות והמשברים של הזרים. סרטו של קסטליטו כושל בנקודה זו. הוא עושה שימוש אינסטרומנטלי במלחמה למטרותיו המלודרמטיות, ובהשלמה לבחירה זו הוא אינו מאיר באופן חדש או בעל ערך את המורכבות הספציפית של מלחמה זו.
בעייתיות זו לא חייבת להפריע לצופים המחפשים סרט שעשוי במקצועיות, מכוון לקהל בוגר ומכיל רגעים של אימפקט רגשי שאותם אפשר לבלבל עם אמירה. פנלופה קרוז עושה את עבודתה לא פחות טוב מאשר בסרטיו של פדרו אלמודובר. שאר השחקנים (למעט הסקוביץ' הסימפטי) לא מציגים יכולות מקבילות, אבל ממילא הכוונה הייתה להעמיד במרכז את לבטיה וייסוריה של הדמות המגולמת על ידי השחקנית הראשית.
