התפילה של אודי: ברוך שלא עשני אישה?
מצד אחד, זקן וציציות. מצד שני, משיכה לשמלות ופנטזיות על ניתוח לשינוי מין. נולדתי כגבר כי כך רצה ה', ואין בי כעס על הקב"ה - אבל יש בי המון כעס על עצמי, משום שאיני עומד באתגר. אני אודליה בכל מהותי, אך אשאר אודי כל חיי
אני אודליה, אבל אם תראו אותי ברחוב – אני הכי רחוק מאודליה שאפשר: זקָן, כיפה גדולה, ציציות, בוגר ישיבה, עשה חצי מסלול לרבנות, שומר שש שעות בין בשר לחלב, לא אוכל חלב עכו"ם, וגם שומר נגיעה. בעל יד ורגל בחסידות, ובקיצור דוס כבד. או כמו שמכירים אותי: אודי. אבל בפנים? בפנים אני חולם על שמלות יפות, על מגפי עקב ארוכים ומדהימים, על גרביון שחור ועל שיער עד אמצע הגב לפחות. כן, אני מת להיות אישה.
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
תמיד הייתי קצת מבולבל מינית, אבל לא ידעתי לקרוא לזה בשם. חשבתי שאלה רק הורמונים של גיל הטיפש-עשרה, ושאני מתרפק על בנים פשוט מפני שהחברה שבה גדלתי היא נפרדת.
בישיבת ההסדר היה לי צורך ממש דחוף להתחתן. הייתי מאותם "לחוצי חתונה", ובגיל 22 התחתנתי עם בחורה צדיקה באמת, בעלת מידות. כבר בפגישה הראשונה ידעתי שהיא תהיה אמא נהדרת, אבל לא ידעתי אם היא תהיה לי אישה נהדרת.
נולדו לנו ילדים מקסימים, אך במישור החשוב באמת לא הייתה התפתחות. קשה לבנות זוגיות אמתית בלי הליבידו המתאים. לאט-לאט גיליתי שנשים אחרות אף לא מעניינות אותי כהוא זה, ואז חלחלה ההבנה שאין לי בעיה נקודתית עם אשתי. שהבעיה היא אני.
לי נשאר רק לחלום
עד כאן זה סיפור מוכר של הרבה הומואים. אבל אצלי היה עוד משהו: תמיד התחברתי יותר ללבוש הנשי.
טבעת החנק
כל יום מת בפנים
יהושע
אני זוכר את עצמי עומד תחת החופה, קפוא, מחכה שאיזה ניצן של אהבה יתחיל לבעור בי - לשווא. עשרים שנה אחרי אני נשוי לאותה אישה ואב לילדים, וכל יום עבורי הוא מלחמה. אני נקרע בין אלוהיי ומשפחתי, לבין האהבה שלא ידעתי
הוא היה נראה לי יפה יותר, מיוחד ומגוון. בכל פורים התחפשתי לאישה, ואת הצעד הזה הצדקתי בפני אשתי בכך שאני מתחפשת ל"אשת חבר" (תלמיד חכם).
כשבפעם הראשונה, לפני כמה חודשים, על סף משבר גיל הארבעים, ראיתי סרטון על HRT (טיפול הורמנלי הגורם לשינוי מין) ועל טרנסג'נדרים, קיבלתי לפתע הארה: זה מה שאני רוצה להיות! זה מה שהרגשתי עד עכשיו, אך לא ידעתי לכנות בשם!
לקח לי שלושים שניות להתפכח ולהבין ש"אין מצב!" לי נשאר רק לחלום. אני רואה ביוטיוב סרטים על גברים שעברו את השינוי, ואני מקנא מאוד, אבל אני יודע שאצלי זה לא יקרה: לא רק כי אני בעל משפחה שצריך לחשוב על הרבה אנשים לבד מעצמי, אלא גם כי אפילו כרווק בן עשרים לא הייתי מעז לעשות טיפול שכזה. זה איסור תורה.
כיהודי מאמין אסור לי לחשוב ש"נולדתי בטעות בגוף של גבר, אבל אני באמת אישה", כמו שאומרים בעולם החילוני. לנו אין הפריבילגיה הזאת.
אני נולדתי כגבר כי כך רצה השם, ותפקידי בעולם הוא להתמודד עם האתגרים האלה. אין בי כעס על הקב"ה. יש בי המון כעס על עצמי שאיני עומד באתגר. זו המלחמה שלי. היצר שעליי להתמודד עמו. אבל הבעיה היא שכוחותיי אוזלים. אני לגמרי לבד עם מחשבותיי והרגשותיי.
המאבק בין היצר לאמונה
איש בעולם לא יודע עליי. איש לא מרגיש, גם לא אשתי. איך היא תדע? כולם חושבים שאני גבר שבגברים,
דעה
לא אשתתף במצעד הגאווה
עמית לוי
נכון, מצעדי הגאווה שינו את היחס הקלוקל של החברה כלפי הומואים ולסביות. אבל כהומו דתי איני מוצא את מקומי במצעד שמחצין מסרים מיניים, ושגורם בציבור שלי בעיקר לרתיעה. גם המילה "גאווה" בעייתית בעיניי
פשוט אחד שקצת אכפת לו איך שהוא נראה, ולא "זרוק".
אני אמשיך ללבוש שמלות ונעליים של אשתי כשהיא לא בבית, אבל לא יותר מזה. אני חולם על זה כל היום (והלילה), ובאותה נשימה יודע שזה לעולם לא יקרה. אני מוכן להקריב את עצמי האמיתי למען אשתי וילדיי. אני מכריח את עצמי לעמוד בהתחייבויות שלי כלפי אשתי. אבל בעולם הפנימי שבניתי לי, הפכתי לאישה - ושם זה נשאר. עמוק בפנים.
אני מרגיש חסר אונים מול הצורך להיות אודליה; ללכת לקניון עם חברה טובה, לקנות חצאית שתתאים לווסט המהמם ולעגילים, להציץ על גברים מלמעלה דרך המחיצה - ולא מהצד דרך הטלית.
בעל התניא כותב כי "נר השם נשמת אדם". הנשמה היא כמו להבה של נר החפצה להידבק בשורשה העליון, אף על פי שבכך יתבטל האור שלה. וכך אני מרגיש: אני רוצה להיות עם גבר, וחולם להיות אישה אף על פי שבכך אני אגזור על עצמי "כרת". זהו טבעי, אך זה סותר את אמונתי, ולנצח אצטרך להיאבק בין השניים.
אני חי בקונפליקט יום-יומי, אבל מהן האפשרויות העומדות בפניי? לפיכך אני מקבל את המצב הנתון,
ומנסה לשרוד בו. הייתי שמח ללכת לטיפול קבוע, אבל הוצאות על טיפול יקר, והיעדרות קבועה מן הבית עלולות לעורר את חשדה של אשתי.
העזתי ללכת ל"בית הפתוח", ולדבר עם מטפל; לפחות אמרתי להגיד את המילים המפורשות: אני אודליה. גם הכתיבה הזו היא מעין תרפיה בעבורי.
כל בוקר אני מברך "שלא עשני אישה", אבל אני עושה זאת בהנגנה אחרת. בהנגנה שיש בה סימן שאלה בסוף המשפט. לא נקודה.
- הטור המלא יפורסם באתר כמוך – הומואים דתיים אורתודוקסים
לפנייה לכתב/ת 
כיפה במצעד הגאווה
צילום: עמית לב
מומלצים
