קורא במחתרת: החסיד שמשפיע על עולם הספרות
על המדפים הגבוהים בארון הבגדים שבחדר השינה, מוחבאים עשרות ספרים "חילוניים". יהודה שגדל וחי כחרדי הוא חלק מקהילת "קוראים משפיעים", ובולע כל מילה כתובה. "היום כבר אין כמעט בתים כמו זה שגדלתי בו. הכל כל כך הקצין מאז"
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
יהודה הוא חסיד, וגם חסיד של ספרים. מועדון "הקוראים המשפיעים" שבו הוא חבר, מורכב מנבחרת קוראי ספרים המונה עשרות חברים מרחבי הארץ, שבהם נעזרים עורכי ההוצאה, "ידיעות ספרים", לקבלת משוב ראשוני על ספרים וכתבי יד עוד בטרם הם רואים אור.
מה שהרים לא מעט גבות במפגשי הקבוצה המוקדמים, הפך אט-אט לחלק בלתי נפרד מנוף המועדון. לא סנסציה או פולמוס אקטואלי, רק מציאות קיימת, שעליה מעדכנים בגאווה בלתי מוסתרת חבריו לקבוצה: "יהודה? הוא משלנו". אבל מחוצה לה, הוא חושש להיחשף מחשש פן יבולע לו ולמשפחתו.
שאלו אם "מותר לקרוא ספרים בישיבה"
כשיהודה לא קורא ספרים בכריכה לבנה, ומגיש עליהם חוות דעת מדוקדקת ומנומקת להפליא - הוא מועסק כאיש תוכן במגזר החרדי. לקהילת "הקוראים המשפיעים" הגיע במקרה, דרך באנר ברשת. דחף פנימי הביא אותו למלא את פרטיו, ומאז הוא שם.
"בהתחלה חששתי להגיע למפגשים", הוא מודה. "לא הייתי בטוח מה תהיה התגובה כשהם יבינו מי אני. במפגש הראשון החברים היססו, לא היו בטוחים אם לגשת ולדבר אתי בכלל. שאלו שאלות כמו 'האם מותר לקרוא בישיבה ספרים?' התחלתי להסביר להם שאני כבר מזמן לא בישיבה, שאני נשוי, אבא לילדים ועובד. רוב הישראלים לא מכירים או יודעים איך זה חרדים מבפנים, אז ניצלו את ההזדמנות לשאול שאלות".
יהודה אומר שאף שהוא חרדי – הוא קורא הכל. האהבה למילה הכתובה היא חלק מזהותו, ולדבריו גם "מכנה משותף חזק מאוד, שמצליח כנראה לגשר על פערים".
קורא גם ספרים פרובוקטיביים
מחברי המועדון נדרש לקרוא ולהגיב על ספרים שחלקם טרם ראו אור, ויהודה מצהיר כי הוא אינו מוותר
גם על כותרים הסותרים את הקודים השמרניים של המגזר. "ככלל, אני משתדל לקרוא ולהגיב על כל מה שמגיע. ולפעמים יש בפני באמת אתגר.
"בסוף השנה שעברה קיבלנו את הספר 'עצם' של הסופר אייל דותן. זה ספר מאוד פרובוקטיבי, אבל התחברתי אליו. לא כי פרובוקציות מיניות זה מה שעניין אותי, אלא משום שהן באמת שירתו שם את העלילה והגיבור. כשזה קורה, הספר הוא הרבה יותר מסך התיאורים המיניים הבוטים יותר-או-פחות שבתוכו. הוא נוגע, הוא משפיע ואז אין בו שום דבר זול או 'לא ראוי' מבחינתי".
את "עצם" אני מניחה שלא נמצא בספרייה שלך בסלון.
יהודה צוחק בתגובה: "בהחלט לא. בשבילו ובשביל כל הספרים שהם לא ספרי קודש קלאסיים, יש לנו מדפים מיוחדים וגבוהים בארון חדר השינה. שם הנגישות היא רק לי ולאשתי, שאגב קוראת חלק מהספרים שמוצאים חן בעיניה".
מתי התאהבת בספרים "האסורים"?
"קשה להניח את האצבע על רגע מסוים. גדלתי בסביבה חסידית מאוד סגורה, בשכונה של החצר החסידית שלנו.
"אמא דאגה לנו למנוי בספרייה העירונית, ולצד ספרים של סופרים חרדים קראנו גם על ה'שביעיות' ו'החמישיות'. היום כבר אין כמעט בתים כמו זה שגדלתי בו. הכל כל כך הקצין מאז. אמא שלי שנולדה וגדלה בבני ברק, הייתה הולכת ברגל מרחק לא קטן מהקצה השני של העיר, כדי להחליף ערמות של ספרים בספרייה של ההסתדרות, ששכנה אז ברחוב רבי עקיבא, עד ששרפו אותה.
"אף פעם לא פתחתי עם אמא שלי את הנושא לשיחה. אף פעם לא שאלתי אותה אם היא רצתה שנקרא גם ספרים כאלה במכון. אבא שלי היה בחור חסידי קלאסי, שלא התלהב בהכרח מספרות, כך שהיוזמות שלה גוועו בשלב מסוים, מחוסר עניין לציבור".
אך גם אותו אב, אדיש-לכאורה של יהודה, נתפס "ברגע של חולשה" בגילוי לב מפתיע. "אני זוכר פעם אחת ויחידה כזו. קראתי את הספר 'הלב' של אדמונדו דה אמיצ'יס, ומצאתי את עצמי בוכה תוך כדי קריאה, ואבא שלי נכנס לחדר באותו הרגע. הוא ראה את הספר ואותי, והבין מיד. הוא סיפר לי שגם הוא קרא את הספר כילד, וגם הוא בכה בדיוק כמוני".
איסור חמור על קריאת ספרים
פערי החוויה שנוצרו בין חומרי הקריאה "האסורים" שבבית, לבין הסביבה הסגורה והממודרת ששכנה מעבר לדלת, לא יודעת דבר וחצי דבר על תום סויר ומעלליו - תרמה לריחוק בין יהודה לבין שאר ילדי החצר.
"הרגשתי שונה מגיל מאוד צעיר", הוא מספר. "היו עוד ילדים שקראו, מן הסתם, אבל לא דיברנו על זה. באינסטינקטים הילדותיים שלי ידעתי ש'לא מדברים על זה', על אף שזה לא נאמר לי מעולם במפורש. הרגשתי אחר מכולם, ולא ראיתי את זה אז כמשהו חיובי. התחושה הייתה שאף פעם לא אהיה צדיק או 'מתאים' כמותם. שהידע שלי הוא מעין סוג של חומה שמפרידה בינינו".
בשנות "הישיבה הקטנה" (המקבילה של גילאי התיכון) נאסר על יהודה וחבריו לקרוא ספרים, גם לא כאלה שנכתבו בידי סופרים חרדים. כל עתותיהם אמורות היו להיות מוקדשות ללימוד תורה, ולספרות וסופרים לא היה מקום. וכך החלה תקופת הפרידה של יהודה מעולם הספרים.
"פעם מישהו הביא בהיחבא לישיבה ספר של ציפורה אדלר (סופרת חרדית ידועה). כל הקריאה הייתה באווירה מחתרתית. קראנו אותה מתחת לשמיכה עם פנס, ובכל פעם כשמישהו נכנס, היינו צריכים מיד להחביא את הספר, עד שהמשגיח תפס אותו. פשוט לא הייתה שם אפשרות לקרוא. בכל שנות הישיבה לא יצא לי לקרוא כלום מלבד עיתונים חרדיים, וגם זה רק כשהייתי מגיע הביתה. אני מצטער שלא נלחמתי יותר לקרוא לפחות בחופשים. היום התחושה היא שיש לי חוסר מאוד גדול להשלים, במיוחד בגזרת הקלאסיקות".
מחתרת החרדים הקוראים
הספרים שהגיעו מהמועדון פרצו את הסכר, והמדפים הנסתרים בביתו של יהודה התמלאו במהירות.
"אני בהחלט קורא הרבה. כל המלצה, כל הצעה נרשמת. המועדון היה הפתיח, אבל מאז הרפרטואר התרחב. נחשפתי לז'אנרים, למדתי גם מה הטעם שלי בספרים, ועד אז לא היה לי כזה. גיליתי עוד חברים מהחסידות שחולקים את התחביב. במהלך התקופה האחרונה זיהינו אחד את השני כחובבי ספרים במובן הרחב של המילה. אז גם יש השאלות וסוג של דיון סביב זה. הכל כמובן בינינו בלבד, במעגל פנימי שיצרנו".
יש לך המלצה על ספר שאהבת?
"קשה, יש הרבה מאוד מוצלחים", יהודה מעיין במדפים. "תבחר אחד", אני מפצירה בו. "רק אחד? אז 'סיפורי מלחמה לילדים', של הסופר היפני אקיוקי נוסקה. הספר הכי מתעתע ומרתק שקראתי".
לפנייה לכתב/ת 
