"לדפוק התמחות": זה סרט או פרסומת לגוגל?
הקומדיה "לדפוק התמחות" מציגה את חברת גוגל כעולם שכולו טוב - גן עדן תעסוקתי, גיקים וקוּלים, צעירים ומבוגרים. מסרים חתרניים? חפשו מחוץ למשרד הממוזג. צחוקים? חפשו בסרט הקודם של וינס ווהן ואוון ווילסון, "דופקים חתונה" מ-2005
לקומדיה הפתטית למדי "לדפוק התמחות" ("The Internship") מובטח מעמד של קלאסיקה. לא בכמות הצחוקים שהיא מצליחה לייצר, אלא בקידום חסר הפשרות ונטול הרסן של חברת גוגל. "לדפוק התמחות" הוא סרט שמתחילתו ועד סופו, במרכיביו העלילתיים הגלויים והסמויים, נועד כולו לשרת את גוגל. המטרה אינה לקדם מוצר ספציפי של גוגל אלא את הרעיון של מותג - כלומר, מרחב כלכלי ותרבותי אוטופי שבו ניתן למצוא את מקומך. זו לא פנטזיה על צריכה של המוצר אלא על הפיכה לחלק ממנו.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
- וושינגטון על הכוונת
לכל זה היה ניתן להתייחס במידה מסוימת של סובלנות אם הסרט היה מצחיק. השם "לדפוק התמחות" (אגב, לא הגיע הזמן להפסיק עם שמות סרטים עם הטיות של השורשים ד.פ.ק ו-ת.ק.ע?) רומז על "לדפוק חתונה" מ-2005 - שיתוף הפעולה הקודם והמוצלח הרבה יותר בין שני השחקנים הראשיים וינס ווהן ואוון וילסון. שמונה שנים מאוחר יותר הם מגלמים שני גברים המנסים להישאר רלוונטיים בסרט הנראה כהמחשה משכנעת לכך שהם עצמם הפסיקו להיות כאלו.
מכיוון שהסרט מתבסס על נוסחאות עלילתיות שחוקות לא תהיה זו תגלית מרעישה אם אומר שהדמויות תצלחנה, אך השחקנים המגלמים אותן ייכשלו.
מנוע חיפוש עבודה
המשבר מגיע בתחילת הסרט. בילי מקמהון (ווהן) וניק קמפבל (וילסון) הם שני סוכני מכירות של שעונים יוקרתיים שמגלים כי זמנם אזל. אין כמעט עונדי שעונים, והבוס שלהם סמי (ג'ון גודמן) סגר את החברה מבלי שטרח להודיע להם. שניהם נפלטים מבולבלים לשוק העבודה הלא ממש ידידותי לגברים באמצע שנות ה-40. במהלך חיפוש עבודה ברשת, לבילי יש הברקה - לפנות אל המקור. הבעיה המובנת היא שגוגל, המגייסת את מוחות העל ממיטב האוניברסיטאות בארצות הברית, לא ממש זקוקה לשני טכנופובים מזדקנים.
מכאן לשם, ובדרך לא ממש משכנעת, הם מצליחים להשתחל לתוכנית המתמחים של החברה במטה הממוקם בסן פרנסיסקו. גן עדן של העידן החדש, מקום העבודה שהוא אידיאל למיזוג הרמוני של טכנולוגיה וחברה. מקום גדוש בצעירים וצעירות מבריקים בשלל גווני העור שמתוגמלים בתנאי העבודה הנדיבים ביותר. השאלה היא איך הופכים להיות חלק מהמקום הזה.
"הדיקן הקשוח" של תהליך ההכשרה הוא מר צ'טי (אסיף מנדיבי). תפקידו הוא לנזוף ולדרבן (אך לא ברשעות, חלילה. בגוגל אין רשע). תהליך ההכשרה האינטנסיבי הוא למעשה סוג של תחרות. המתמחים נחלקים לקבוצות המתחרות זו מול זו במשימות שונות, כשרק לחמישה אחוזים מהם מובטח מקום עבודה.
שונותם של הגיבורים מחברת אותם לקבוצת "ברירת המחדל", עוד ארבעה גיקים חמודים (האולטרה חנון, הילד האסייתי של אמא, הגיק הציני ושחומת העור) שלהם ישמשו ניק ובילי סוג של דמויות אב שיזינו אותם, ללא כל נבזיות או אינטרס נסתר, בחוכמת החיים שלהם. הכל כל כך יפה, ונקי, וצבעוני, ואופטימי וכל כך, כל כך, שבלוני.
ניקח סצנה שמתרחשת בקפיטריה מהודרת של גוגל כמקרה מבחן. כפי שרבים יודעים, בין מגוון ההטבות הדמיוניות שהחברה מעניקה לעובדיה יש הסעדה איכותית חינמית וללא הגבלה. בילי מגיע לשם, והמום לגלות זאת. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם "בלוטו" (ג'ון בלושי) מ"בית חיות" (1978) היה מוצא את עצמו בסיטואציה דומה.
במקרה של הדמות המגולמת על ידי ווהן (שהוא גם תסריטאי שותף של הסרט), זה מסתכם בהזמנת עוד כוס ועוד כוס של שייק מיצים, ועוד בייגל, ועוד בייגל, ועוד בייגל. יש בסיטואציה פוטנציאל אנרכי,
אבל לא כאשר בולמוס הזלילה מוחלף ברצון לנשק את התחת התאגידי של גוגל, ולהלל את עושרה הדמיוני ונדיבותה האינסופית. וכך זה נמשך לאורך כל הסרט.
יחד עם "בית ספר למפלצות", "לדפוק התמחות" הוא הסרט השני שנמצא בימים אלו על מסכי הקולנוע ומציג עיבוד צמחוני לאלמנטים האנרכיסטיים בסרטי הקולג' והמחנות של שנות ה-70 וה-80. אבל ב"בית ספר למפלצות" יש לפחות יכולת להתענג על האנימציה המשוכללת ועל ההיגיון המעוקם של העולם המוצג. ב"לדפוק התמחות" נשארה רק המסגרת הצפויה של תחרויות, אתגרים, משבר לפני הסיום, ואז...הצלחה. פיהוק.
אם בדמויות שגילמו ווהן ו-ווילסון ב"לדפוק חתונה" היתה מידה של רשעות מהנה (לפחות עד ריסון הדמויות בשליש האחרון), הרי שכאן כל המהלך העלילתי מרסן דמויות שמלכתחילה לא היו פרועות במיוחד. זה אולי מתאים לסרט תעמולה שמטרתו היא לשכנע אותנו שאין עתיד טוב מלהיות אזרח אסיר תודה ב"גוגל ניישן", אבל לא אם המטרה היא ליצור קומדיה עם ביצים.
