"וושינגטון על הכוונת": פיצוץ ביקורתי לא מבוקר
במאי "היום השלישי" ו"2012" רולנד אמריך ממשיך לזרות הרס וחורבן בארצות הברית עם "וושינגטון על הכוונת" - סרט אקשן מבדר ומהנה, שבו זמנית מסמן מטרות בתרבות האמריקנית. העוקצניות שלו דוקרת אף יותר מפיצוצים המרהיבים בבית הלבן
רולנד אמריך עושה סרטי אקשן מופרכים עלילתית ומשופעים באפקטים גרנדיוזיים שהופכים אותו, לפחות למראית עין, לתאומו של מייקל ביי ("הרובוטריקים", "ארמגדון"). אך יש גם הבדל חשוב: בעוד ביי עושה סרטים נמוכי מצח בשירות הערכים השמרניים, אמריך עושה סרטים נמוכי מצח בשירות הערכים הליברלים. אמריך, הומוסקסואל מוצהר ומי שהביע בעבר את דעתו על גזענותה של הוליווד ועל הכרח לשנות את המדיניות האקולוגית, מנסה להשתמש בכליו של השטן כדי לעשות את מלאכתו של אלוהים.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
כמו פול ורהובן ההולנדי גם אמריך הוא במאי אירופי שפיתח קריירה ממושכת ומצליחה בארצות הברית. ורהובן התמחה בסרטים ז'אנריים ("אינסטינקט בסיסי", "גברים בחלל") שמביאים להקצנה סאטירית את הערכים האמריקאיים השמרניים. הליכה על הסף שבה היוצר משחק את המשחק של קולנוע המסחרי, אך מנסה להוביל את הקהל למחוזות חתרניים ופרוורטיים.
השיטה של אמריך פשוטה ובוטה יותר - לפוצץ, להרוס, להחריב ולהשמיד את סמלי התרבות האמריקאית. להיות "אדון האבדון" המנסה לגרום לקהלו להתענג על חורבן תרבותם.
בסרטו האחרון "וושינגטון על הכוונת" ("White House Down") אמריך חוזר לצעצוע החביב עליו - הבית הלבן. לאחר שכבר השמיד את סמל המשילות האמריקאית בקרן אנרגיה מחללית חייזרית ב"היום השלישי" (1996)
ובגל צונאמי שהעיף עליו משחתת מטוסים ב"2012" (2009), הוא החליט להעניק למבנה תשומת לב פרטנית. במקום הסיפוק המהיר והחולף של השמדה מיידית, ההרס הדרגתי נפרש על פני כל העלילה במתכונת של הטיפול אותו קיבל בניין נקטומי ב"מת לחיות" (1988).
סרטו האחרון של אמריך הוא עבודה "קלאסית". אומנם הוא רועש, מגוחך ומטופש אך בהשוואה לפסולת הממוצעת של הבלוקבאסטר ההוליוודי העכשווי, לפתע נדמה ש"וושינגטון על הכוונת" הוא כמעט מופת של מהוגנות ועידון. החל מהאקספוזיציה הארוכה שמבססת דמויות לפני תחילת ההתחרעות, וכלה באלמנטים של הומור שבמאים דוגמת זאק סניידר וג'סטין לין מתקשים להכניס לסרטיהם. למעשה זהו סרטו המבדר ביותר של אמריך מאז "היום השלישי".
העלילה היא כמעט שכתוב של "מת לחיות" (גיבור שהוא אנדרדוג בתוך מבנה), בתוספת לדימוי הנשיא האמריקאי הלוחם בפולשים נוסח "איר פורס 1" (1997). הג'ון מקליין של "וושינגטון על הכוונת" הוא ג'ון קייל (צ'אנינג טאטום), לוחם וגיבור שביצע שלוש תקופות שירות באפגניסטן ומשמש כמאבטח למצליף בית הנבחרים איליי ראפלסון (ריצ'רד ג'נקינס). למרות שנתוניו האישיים לא מרשימים, הוא מגיע לבית הלבן לראיון עבודה כמאבטח של הנשיא, אך נדחה על ידי קרול פינרטי (מגי ג'ילנהול) המכירה אותו מימי הקולג' הלא מזהירים שלו.
לאחר הדחייה המאכזבת, קייל ובתו אמילי (ג'ואי קינג) בת ה- 12 המלווה אותו, מצטרפים לסיור מודרך בבית הלבן. קייל התגרש לפני שנים מאמה של אמילי, והבת כועסת עליו מכיוון שהוא לא נותן לה את תשומת הלב המספיקה. הוא הביא אותה לבית הלבן מכיוון שהבת, כמו לא מעט ילדות בגילה, היא פריקית של פוליטיקה אמריקאית ומעריצה של הנשיא. אך מה יקרה כאשר היא תגלה שהאב לא קיבל את המשרה?
מהצד השני של ה"באדי מובי" הזה נמצא שיבוט של אובמה - הנשיא ג'יימס סוייר (ג'יימי פוקס). לא רק שחור, אלא גם איש אקדמיה לשעבר, שנשוי לאישה דומיננטית ומנסה להתגבר על התמכרות לעישון באמצעות מסטיקים עם ניקוטין. אך זוהי גם פנטזיה של השמאל על אובמה - נשיא אמריקאי שמיודד עם הנשיא החדש של אירן, וששוכנע על ידו שמקור הרוע הוא תעשיית הנשק האמריקאית.
זהו נשיא שיש לו יוזמת שלום מקיפה במזרח תיכון, ושעומד להתחיל אותה בהשבת כל החיילים האמריקאים הביתה. בקיצור, יהיו לא מעט אמריקאיים (וגם ישראלים) שישבו באולם הקולנוע ויתהו למה בכלל צריך להציל את הנשיא הזה.
חבורת חורשי המזימות המצליחה לפלוש, בקלות מפתיעה, לבית הלבן מורכבת מנבחרת של סיכונים ביטחוניים שגיבש ראש יחידת האבטחה מרטין ווקר (ג'יימס וודס). לא, היא לא כוללת טרוריסטים מזרח תיכונים או רוסים - אלא נציגי הימין האמריקני, המיליטריסטי, והגזעני. הממונה על הפעלת הכוח הוא אמיל סטנץ (ג'ייסון קלארק), בוגר כוח דלתא שננטש בשדה הקרב ושב לנקום - פטריוט אמריקני, לפחות בעיני עצמו, שמוכן ללכת מאוד רחוק כדי להחזיר את ארצות הברית למקום שבו הם וחבריו מאמינים שהיא צריכה להיות.
הלבן והשחור, האיש הפשוט והמנהיג, צריכים לעבוד יחד כדי לחמוק מהטרוריסטים, להציל את אמילי, ולברוח מהבית הלבן הבוער. זה לוקח 137 דקות קולחות ומבדרות במידה מפתיעה. הכימיה בין טאטום לפוקס עובדת, האקשן צפוי, אך מבוצע היטב, ואפילו האפקטים הדיגיטליים הלא-ממש-מזהירים משתלבים ברוח טובה ברמת הסבירות הכללית של סרט מצויר השורה על העניין. כמו ב"היום השלישי" גם "וושינגטון על הכוונת" הוא בו זמנית יצירה מובהקת של תרבות פופולארית, ובדיחה על חשבון סוג סרטים זה.
