ירח דבש במדגסקר: להתאהב בין חיות ואנשים

שנים רבות הייתה מדגסקר חלום בשבילי, לאחר שבנעוריי קראתי את ספרו של ג'ראלד דארל "מסעותיי עם איי איי". בעקבות הסיפורים שלו על המפגש הבלתי אמצעי עם הטבע, הרדיפות הליליות אחרי חיה שנשמעת כאילו יצאה מעולם האגדות (או הסיוטים, אם שואלים את המקומיים), והתרבות השונה מכל מה שאנחנו מכירים, החלטתי שלשם אני חייבת להגיע.

• מתכננים חופשה בחו"ל? כנסו אל המדריך העולמי של ynet
  

כשאמנון הציע לי להינשא לו, עוד לא ידענו הרבה דברים - איפה? מתי? את מי נזמין? אבל דבר אחד כבר ידענו - איפה יהיה ירח הדבש. המשיכה העיקרית למדגסקר הייתה משיכה לטבע ולחי, אבל כשהגענו גילינו תרבות עשירה ומרתקת, מלווה במנהגים שחלקם זרים לנו וחלקם מוכרים לנו אבל בצורה שונה, ואנשים ששמחו לספר לנו על אורח חייהם ועל ארצם.

מפת מדגסקר

קצת על מדגסקר

לפני 65 מיליון שנים ניתק האי מחופיה הדרום-מזרחיים של יבשת אפריקה, והפך לאי נפרד ששטחו 587,000 קמ"ר,

בערך פי 26 מגודלה של ישראל. במפה עוד אפשר לראות בבירור את קו התפר שחיבר פעם בין האי ליבשת.

המתיישבים הראשונים הגיעו אל האי במאה הרביעית מדרום-מזרח אסיה. בהמשך התיישבו בו קבוצות ממוצא ערבי ומזרח אפריקני. האירופים מצאו את דרכם אליו במאה ה-17. ההתיישבויות השונות לאורך השנים הפכו את אוכלוסיית האי לערב רב של תרבויות ומוצאים שהתבוללו זה בזה ונפרדו ל-22 השבטים הקיימים בו כיום.

במאה ה-19 הפכה מדגסקר לקולוניה צרפתית, מה שפיתח מאוד את התעשייה בה אבל גם תרם להגברת העוני והניצול במדינה. המדינה זכתה לעצמאות בשנת 1960, אבל עקבות השלטון הצרפתי ניכרים ברחבי המדינה עד היום, גם בכלכלה וגם בהיבטים תרבותיים וביחס בין המלגשים לצרפתים שבאי.

מדינה ענייה אבל עם זאת יפהפייה. שדות במדגסקר(נעמה גיל ואמנון ירום)

ירח דבש במדגסקר

את ההבדל בין מדגסקר לבין כל מקום אחר שהיינו בו הבנו מהר מאוד. נחתנו באנטננריבו (Antananarivo), עיר הבירה של מדגסקר, שמכיוון שהשם שלה ארוך מדיי יש לה כינוי קצת אחר בכל ניב. בעיר חיים בערך מיליון וחצי תושבים, אבל מתברר שהמספר רק משוער, כי מרבית הלידות, וכך גם המיתות, לא מתרחשות בבתי חולים, ועברו כבר לא מעט שנים מאז מפקד האוכלוסין האחרון בעיר.

העיר נראית כגיבוב של אחוזות, שדות, צריפים, תרנגולות, חנויות, דוכני שוק והרבה

מאוד בני אדם. אחד הדברים שנראו לנו מוזרים הוא שאין שום הפרדה בין השכבות השונות והאזורים השונים.

תושבי מדגסקר עניים מאוד, ורבים מהם עובדי אדמה וחקלאים שהמשכורת הממוצעת שלהם שוות ערך לדולר ליום, ואתה הם מכלכלים משפחה של שש נפשות ולרוב אף יותר.

אולם בעיר יש גם אחוזות של תושבים צרפתים או של מלגשים ששפר גורלם (אבל אלו הם המיעוט), וההפרדה לא קיימת - מטרים אחדים מבריכת בית המלון המפואר יחסית שבו ישנו, ראינו את האיכרים בשדות האורז; מחוץ לחומות של האחוזות ישבו ילדים ליד דוכנים ומכרו תירס, והתרנגולות התרוצצו חופשי; ברחובות נסעו ג'יפים יוקרתיים ומיניבוסים מתפרקים שמספר הנוסעים בהם כפול ויותר מהמותר. ניגוד מובהק לערים המערביות שבהן העוני מופרד מהעושר, ואלו לא פוגשים באלו.

בהמשך ראינו שככה זה בכל מדגסקר - אין הפרדה בין אזורי המגורים של העשירים והעניים, וגם לא בין מגורי החיות לאלו של בני האדם.

הילדים רצו שנצלם אותם ונראה להם מה יצא. נעמה והמקומיים(נעמה גיל ואמנון ירום)

להתייעץ עם האבות הקדמונים

מאנטננריבו המשכנו לכיוון דרום האי. לאורך הדרך ראינו צורות קבורה שונות. שני ההבדלים הניכרים שאפשר לראות בין השבטים השונים הם המבנים שבהם הם חיים והמבנים שבהם הם משכנים את המתים. לכל שבט מנהגים וצורת קבורה משלו, והם כולם מאמינים שלאבות הקדמונים יש נוכחות רבה מאוד בחייהם.

עוד טיולים בחו"ל בערוץ התיירות:

• ריקשה ראן: 2 ישראלים במרוץ הריקשות של הודו
• לבד באלסקה: רק אני, המצלמה והדובים
• צפונות ואדי ראם: בעקבות לורנס איש ערב
  

במקביל אפשר לראות ערבוב של מאפיינים מונותאיסטיים שהגיעו לאי עם הנוצרים והמוסלמים. הדוגמה הכי טובה שבה נתקלנו בטיול היא ז'אן פיליפ, בחור נחמד מאוד, בערך בן גילנו, שהדריך אותנו בשמורת ברנטי (Berenty) ובמפרץ לוקארו (lokaro bay), שני אתרים בדרום האי שכדאי לבקר בהם.

תצפית מגבעה המשקיפה על לוקארו. במערב מדגסקר(נעמה גיל ואמנון ירום)

ז'אן פיליפ היה איתנו כמה ימים, וכך יצא לנו לשמוע ממנו הרבה על אורח החיים שלו. הוא סיפר שאביו ממוצא ערבי ואמו מלגשית מאחד השבטים. כשהתבגר התלבט באיזו אמונה לבחור, ואפילו השתייך לכת הראסטה-מן שקיימת באי (עד כמה שהבנו מדובר בהיפים ארוכי שיער וצמחונים שדוגלים בכיבוד הטבע והסביבה. נראה שקבוצות כאלו הגיעו כמעט לכל מקום בעולם בצורה זו או אחרת).

ז'אן פיליפ מכיר גם את האמונה המוסלמית וגם את המלגשית, אבל הוא מגדיר את עצמו כמוסלמי - מכיוון שכשאכל קיפודי ים או שתה אלכוהול חטף כאבי בטן נוראיים, ואביו הסביר לו שהכאב נובע מזה שהאבות שלו מוסלמים ולכן גם הוא מוסלמי והוא צריך לשמור על עיקרי האמונה. ככה שמצד אחד ז'אן פיליפ הוא מוסלמי, ומצד שני הוא עדיין מתייעץ עם אבותיו הקדמונים.

נמיית זהב הטבעות. זנבה המפואר בצבע שחור-אדום(נעמה גיל ואמנון ירום)

אישה שיולדת תאומים - סימן למזל רע וצריך להרוג את שניהם

דוגמה לערבוב הדתות הזה ראינו פעמים רבות בטיול. אנשים רבים מגדירים את עצמם כמונותאיסטים, אבל דבקים באבות הקדמונים, ובטאבואים השבטיים הקרואים בפיהם פאדי.

דוגמה לכמה פאדי מעניינים שמענו כשטיילנו בשמורת רנמופנה (Ranomafana). המדריך סטפן סיפר לנו חלק מן האגדות שהובילו לאמונות. אחת האגדות מספרת על כך שלאחד המלכים נולדו תאומים. כשהצרפתים פלשו לאי הוא ברח למערה להסתתר, ואשתו הייתה מביאה לו אוכל למערה. יום אחד הגיעה האישה רק עם אחד הילדים ואמרה למלך שלא יכלה לסחוב את שניהם יחד ולכן השאירה אחד מהם בכפר. המלך התרגז על אשתו ושלח את חייליו לקחת את הילד מהכפר. בדרך תקפו הצרפתים את החיילים והרגו בהם, ולכן עד היום אם אישה בשבט הזה יולדת תאומים זה סימן למזל רע וצריך להרוג את שניהם.

אגדה נוספת מספרת על כך שבזמן פלישת הצרפתים ברחו בני אחד השבטים ליער הקרוב, ועקב כך נמלטו מן היער חזירי הבר והסתובבו בקרבתו. הצרפתים הגיעו לחפש את המקומיים, ראו את חזירי הבר מסתובבים במקום והניחו שאין בו בני אדם, ולכן עזבו את המקום. בני השבט ניצלו, ועד היום נחשבות חיות הבר בעיניהם כמביאות מזל טוב ואסור לאכול אותן.

התושבים מציעים לנוסעי הרכבת את מה שיכלו לייצר בבתיהם(נעמה גיל ואמנון ירום)

הקולוניאליזם הצרפתי עדיין שולט

את השפעות הצרפתים רואים בכל פינה, ולא רק בסיפורים ובאמונות. רשמית הצרפתים כבר לא שולטים באי, אבל באופן מעשי הם בעלי ההון וכמעט כל העסקים הרווחיים נמצאים בידיהם.

במכרות הספיר שבאילאקאקה (Ilakaka) עובדים מלגשים רבים בעבודת כפיים קשה וגם מסוכנת, תמורת משכורת רעב ובמשך שעות ארוכות. מאחר שאין מקומות מזוהים שבהם נמצאות אבני הספיר, המלגשים חופרים בורות בקרקע באופן אקראי ומנסים למצוא בהם את האבנים.

כורים במכרות הספיר באילאקאקה - עבודה פיזית קשה(נעמה גיל ואמנון ירום)

הבורות מגיעים לעומק של עשרות מטרים בכרייה פרימיטיבית מאוד, תוך סכנת התמוטטות ממשית ותמידית. את הספיר משבצים בתכשיטים ומוכרים לתיירים עשירים במדגסקר או מייצאים לחו"ל.

כמובן שהמלגשים לא רואים רווח מכל העסק, וזה הולך לכיסם של הבעלים הצרפתים. הסיפור דומה כמעט בכל העסקים באי, השמורות הפרטיות, המפעלים, המסעדות, המלונות וחברות התיירות - כמעט כולם מנוהלים על ידי הניאו-קולוניאליסטים הצרפתים, רובם תוך התחשבות מינימלית בתושבי האי המקוריים.

מעיינות חמים שהופנו לבריכה ברנורמפה ונבנו ע"י הצרפתים(נעמה גיל ואמנון ירום)

למור - חתול הרחוב המקומי

אף-על-פי-כן אפשר לראות מקומות שבהם המלגשים מתחילים לקחת בעלות על משאבי הטבע. דוגמה יפה אחת לכך היא שמורת אנז'ה (Anja) - שמורת טבע במרכז האי שבה חיים בעיקר למורי קטה - למורים מפוספסי זנב שמחליפים במידה מסוימת את חתולי הרחוב באי, וישמחו לגנוב אוכל מתייר שדעתו הוסחה.

יש בשמורה גם מערות קבורה של שבט הבטסילאו, ומערות מסתור שבהן הסתתרו צעירי השבט בתקופת הכיבוש הצרפתי. בניגוד לרוב השמורות באי, שמנוהלות על ידי המדינה או נמצאות בבעלות פרטית (בדרך כלל צרפתית), אנז'ה היא שמורה פרטית למחצה שנוסדה ביזמה מאוחדת של כמה כפרים מהאזור, שהבינו כי הרווח בתיירות גדול יותר מאשר בציד או בחקלאות.

התושבים המקומיים מדריכים בשמורה, והרווחים מתחלקים בין הכפרים. זו גם אחת השמורות היקרות שביקרנו בהן, באופן יחסי לגודלה ולאורך הסיור, אבל שמחנו לשלם את הכסף ולתרום לפיתוח המודעות לסביבה והיזמות הכלכלית של המלגשים.

למורי קטה. בגודל של חתול ונפוצים בדרום האי(נעמה גיל ואמנון ירום)

המודעות הסביבתית במדגסקר עדיין לוקה בחסר - במקומות רבים השדות גובלים בשמורות ואף פולשים אליהן, והזבו (zebu), הבקר המקומי, רועה באדמותיהן. במפרץ לוקארו, שבו טיילנו יום שלם, ראינו נופים יפהפיים של מפרצי האוקיינוס ההודי, ולכל אורך הדרך ראינו שאריות אלמוגים, קיפודי ים אכולים, סרטנים וצדפות.

ז'אן פיליפ הסביר לנו שהשלטונות מנסים לחנך את תושבי האי לשמירה על הטבע, אבל קשה מאוד להסביר להם שירוויחו יותר מתיירים שיבואו לצלול בשונית ולהתפעל ממנה, מאשר מהרווח הרגעי שיתקבל מאכילת בעלי החיים או מכירת האלמוגים.

קופיף סיפקה במעין גן חיות - המקום ה-1 שבו פגשנו למורים(נעמה גיל ואמנון ירום)

מעגל של עוני וחוסר השכלה שאין לו סוף

עברנו גם בכפרים שבהם הקשר לציוויליזציה המערבית כמעט לא קיים; אין להם חשמל, מים זורמים או רפואה מתקדמת, והילדים שם לא הולכים לבית הספר ואפילו לא לומדים קרוא וכתוב.

המשפחות יכולות לשלוח את הילדים לבית הספר בעיר, אבל פירושו של דבר פחות כוח עבודה בדיג ובשדה המסייע בפרנסת המשפחה. כך הם נאלצים להישאר ולעבוד במשק הבית ולטפל באחיהם הקטנים, בלי שהם יודעים כלל שקיים עולם שלם בחוץ. מעגל של עוני וחוסר השכלה שאין לו סוף.

חוסר השכלה הוא בעיה כוללת באי, גם משפחות באזורים מרכזיים יותר חשות בו. יחסי מין מותרים לפני החתונה, אבל שימוש באמצעי מניעה אינו נפוץ. נערות רבות מוצאות עצמן בהיריון בגיל צעיר, ואז הן עוזבות את הלימודים לטובת גידול הילדים.

גם הגברים, שעקב כך צריכים להתחיל לפרנס משפחה, עוזבים את הלימודים ומתחילים לעבוד. גם אלו שלומדים ומשלימים השכלה גבוהה - מצבם אינו מובטח. לָהלָה, שהיה המלווה שלנו כמעט לאורך כל הטיול, למד הנהלת חשבונות ועסק במקצוע כמה שנים.

עקב המצב הכלכלי הגרוע באי, שנובע בחלקו מהשתלטותו של רג'ולינה על הנשיאות, לָהלָה אינו מועסק יותר במקצוע ועבר לעסקי התיירות. על אף שהשכלה גבוהה לא תמיד תאפשר לעסוק במקצוע שנלמד, הידע באנגלית מסייע מאוד במציאת עבודה בתיירות, שהוא תחום רווחי באופן יחסי, ומי שיודע אנגלית יוכל למצוא עבודה.

זבו, הבקר המקומי, קרוב משפחה של הפרה, המספק חלב ובשר(נעמה גיל ואמנון ירום)

הרכבת משום מקום לכלום

כמו תמיד בטיולים, הדברים שזוכרים הם אלו שהשתבשו, והפעם זו הייתה נסיעה שהשתבשה, לפחות בסטנדרטים שלנו, בסטנדרטים המלגשיים זה כנראה היה שגרתי לחלוטין.

במדגסקר רכבת נוסעים אחת בלבד, והיא נוסעת מפיאנר (Fianarntsosa) למנקרה (Manakara) ועוברת בדרכה 18 תחנות במשך כשמונה עד עשר שעות. בניגוד למה שאנחנו רגילים בארץ, הרכבת במדגסקר לא עוברת בערים המרכזיות אלא בדיוק להפך - היא עוברת בכפרים קטנים ושכוחי-אל שללא הרכבת אין דרך להגיע אליהם.

אנחנו עלינו על הרכבת בסאהמבווי (Sahambavy), שזו התחנה השנייה או השלישית במסלול, ולָהלָה נסע עם הרכב למנקרה לאסוף אותנו בסוף הדרך. הנסיעה בשבילנו הייתה לשם החוויה בלבד, ואכן היא הייתה חווייתית מאוד.

רוכלים מציעים את מרכולתם בתחנות הרכבת(נעמה גיל ואמנון ירום)

בשבע וחצי בבוקר, לפי לוח הזמנים וההנחיות שקיבלנו, כבר חיכינו בתחנת הרכבת, ואז גילינו שהיא טרם עזבה את התחנה הראשונה, ושיש לנו שעה לפחות לחכות. הסתובבנו בגן המלון שבו ישנו, קראנו והעברנו את הזמן עד תשע, ואז הגיעה הרכבת, שנראתה כאילו יצאה מסרט ישן.

כיוון שקנינו כרטיסים מראש היה לנו מקום שמור ב"מחלקה הראשונה" - קרון כמו כל האחרים, אבל נוסעים בו כמעט אך ורק תיירים ולכל אחד מהם מקום שמור - מושב כפול לכל זוג, שאורכו כ-60 ס"מ.

הנסיעה החלה בחריקות, ואנחנו הבנו מהר שלשבת במקום שהוקצה לנו זו בערך הדרך הכי גרועה להעביר את הנסיעה. קודם כל - לא רואים את הנופים המדהימים, ושנית - ברכבת אין מזגן, והמקום הכי טוב בקרון הוא ליד הדלת הפתוחה (שנשארת פתוחה כל הנסיעה), ואם אפשר עם הרגליים בחוץ. צריך רק להיזהר כשמתקרבים למנהרה.

מוכרי אלמוגים וצדפים במפרץ לוקארו(נעמה גיל ואמנון ירום)

בלב עיר לא מוכרת בשתיים לפנות בוקר

לאחר שלוש שעות של נסיעה בנים-לא-נים, טלטולים ורעש, הגענו לתחנה הסופית במנקרה. כל הנוסעים ירדו, ואנחנו מצאנו את עצמנו בלב עיר מלגשית לא מוכרת בשתיים לפנות בוקר.

יצאנו למגרש החניה לחפש את הנהג שלנו, שלא ידענו אם יהיה שם משום שלא הייתה לנו שום דרך להודיע לו על העיכוב. אחרי כמה דקות מייאשות הצלחנו למצוא את הרכב ובתוכו את הנהג שחיכה לנו במקום מחמש אחר הצהריים, ונרדם. בהקלה גדולה נכנסנו אל הרכב ונסענו למעט שעות שינה במלון שלנו לפני המשך הטיול.

הטיול שלנו במדגסקר היה מדהים ואחת החוויות המרגשות שעברנו. פגשנו אנשים נפלאים וראינו נופים שלא יכולנו אפילו לדמיין, וכמובן שרק על בעלי החיים אפשר לכתוב כתבה שלמה ונפרדת. יום אחד עוד נחזור אל האי ונבלה בו עוד כמה חודשים.

כמה הערות לסיום

נושא הפרטיות במדגסקר קצת שונה מזה שבארץ, ואם אתם מתכננים נסיעה כדאי שתדעו שהשירותים וחדר השינה הם הרבה פעמים אותו החדר, ושיא הפרטיות הוא וילון שמבדיל בין השניים. אחרי שמתרגלים זה לא כל כך נורא, אבל בהחלט הופתענו במלון הראשון.

לקחנו איתנו לטיול את ספר הטיולים של Bradt, שהיה מצוין. הספר מעודכן ומלא בכל טוב על מדגסקר, המנהגים, השמורות, המלונות ועוד הרבה פרטי מידע חיוניים פחות או יותר. כמעט כל חור נידח שהגענו אליו בטיול הופיע בספר, בדרך כלל יחד עם ציון שמה של מסעדה מומלצת אחת לפחות.

המנות במסעדות שונות ומשונות, אבל מכיוון שאני צמחונית הרבה פעמים פשוט ביקשנו שיאלתרו משהו והסברנו את ההגבלות. בכל המסעדות נעתרו לבקשותינו בחיוך וברצון, ובישלו מנות במיוחד עבורנו (בדרך כלל היו אלה מנות אורז וירקות, לפעמים גם ביצה). כך שלא צריכים לחשוש - התפריט המלגשי מגוון מאוד, ועם זאת המלצרים במסעדות שמחים לעזור ולהגיש גם דברים שלא מופיעים בתפריט.

בחרנו לנסוע עם חברה מלגשית מקומית, ואנחנו ממליצים על כך מאוד. העלות נמוכה יותר מאשר טיול מאורגן שלוקחים מהארץ, ורוב החברות המלגשיות מארגנות טיול לנוסע העצמאי. המשמעות היא שאתה לא נוסע כחלק מקבוצה אלא תופרים לך טיול לפי הבקשות שלך. בנוסף, אתה תורם לכלכלה המלגשית.

הכתבה פורסמה בגיליון יוני 2013 של הירחון "טבע הדברים "

מתנה לגולשי ynet: מנוי ל-4 חודשים ב-29 שקלים לחודש (במקום 39)