ריקשה ראן: 2 ישראלים במרוץ הריקשות של הודו

אנחנו יוחאי (29) ומיכל (28) דוישט, ואנחנו אוהבים לטייל. מאחר ומטיול לטיול סף הריגוש עולה, פתאום בראשון בינואר 2013 מצאנו את עצמנו נוהגים בריקשה לאורכה של הודו עם שתי בנות שוודיות, במרוץ ייחודי שנקרא ה"ריקשה ראן".

ה"ריקשה ראן": בלי חוקים, בלי מסלול ובלי עזרה

"The Adventurists” הוא ארגון שמוציא לפועל מסעות צדקה מופרכים במקומות שונים בעולם. אחד המסעות הוא ה"ריקשה ראן" ("Rickshaw Run") בהודו.

עוד טיולים בהודו בערוץ התיירות:

• הודו: 40 שעות באוטובוס, עבור 10 ימים בהימלאיה
• מגלים את צפונות הודו: מסע רוחני לחבל לדאק
• לטייל עם הילדים בהודו? השתגעתם לגמרי?!
  

הריקשה ראן מתקיים שלוש פעמים בשנה במסלולים שונים, כאשר העקרון זהה - אתה מקבל ריקשה (כלי רכב תלת-גלגלי, 150 סמ"ק, שתי פעימות 7 כ"ס) וצריך לנהוג אותה על פני כ-3,000 ק"מ לנקודת הסיום.

יש מסיבה לפני היום הראשון למסע ומסיבה בנקודת הסיום, כעבור שבועיים. בלי חוקים, בלי מסלול ובלי עזרה. החוק היחיד הוא שזו לא תחרות. בנוסף על כך, וזו בעצם המטרה, כל צוות מחויב לגייס לפחות 1,000 פאונד בריטי, לארגון הצדקה "Frank Water”, שעוסק בבניית מתקני טיהור מים לקהילות ברחבי הודו שאין להן גישה למים נקיים.

150 סמ"ק, שתי פעימות 7 כ"ס. הריקשה בתחילת המסע(צילום: יוחאי ומיכל דויטש)

התחלנו ולכן נסיים. מפת המסע בריקשה

הישראלים היחידים במסע הזה

על כל העניין שמענו רק חודש מראש, ומאחר והרישום כבר נסגר הצטרפנו לריקשה של שרה ופיונה משוודיה.

הסתבר לנו שאנחנו הישראלים היחידים במסע הזה (מתוך 210 איש, 77 צוותים מכל העולם)

והראשונים אי פעם בכל מסעות האדוונצ'וריסטס. כמובן שזה דרש מאיתנו לצייר את דגל ישראל על צד הריקשה.

אחרי נאום קצר ומצעד ראווה עם תזמורת וגמלים, מצאנו את עצמנו על הכביש היוצא ממהעיר ג'איסלמר (Jaisalmer) שברג'אסטן, נוהגים בריקשה. בשעתיים הראשונות נשמעו הערות רבות בריקשה: "זהירות מהמשאית" "למה אתה נוהג כל כך בשוליים?" "למה כל כך לאט?" "למה כל כך מהר?"

120 ק"מ (ושעתיים וחצי) מאוחר יותר, המנוע כבה ואנחנו עומדים אובדי עצות בשולי הכביש. שתי דקות עוברות ומסתבר שזה בגלל "טעות של צעירים" - נגמר הדלק.

מראה טיפוסי בכביש המהיר(צילום: יוחאי ומיכל דויטש)

לא הודו שהכרנו

נקודה שהתחוורה לנו כבר בשלב זה, ותלווה אותנו לכל אורך המסע, היא שזו לא הודו שהכרנו. אולי זו הריקשה הוורודה שבה נוהגים אנשים מערביים ואולי מדובר בריחוק מהמקומות התיירותיים, אבל האנשים שבהם נתקלנו היו פשוט ובאמת טובים. לכל אורך הדרך ליוו אותנו נפנופי ידיים וחיוכים, בכל מקום שבו עצרנו רצו ללחוץ לנו את היד (לפעמים גם ביד שמאל...) ולתת לנו אוכל וצ'אי.

בכביש האגרה קיבלנו אישור מעבר תמורת לחיצת יד ותמונה, שוטרי תנועה סימנו לנו לעצור בצד רק כדי להציע לשתות איתם צ'אי סביב המדורה וכולם תמיד אמרו "וולקאם טו אינדיה!”.

הבעיה הייתה שאת כל הנ"ל הם המשיכו לעשות גם תוך נהיגה, במקביל אלינו בנתיב הנגדי, כשמשאיות באות ממול ואנחנו צורחים "פליז, מוב אוואי, יו וויל דיי!” והם בשלהם מנדנדים בראשם, מחייכים, מצלמים בפלאפון וחותכים אותנו בשנייה האחרונה.

הגדיל לעשות מורכב על אופנוע שהציע לשרה ביצה קשה עם רוטב עגבניות על הכביש המהיר, תוך כדי נסיעה בפאתי אודייפור. על אף הפיתוי האדיר, היא נאלצה לסרב בנימוס.

עוצרים לראות את הנוף במדינת מהראשטרה(צילום: יוחאי ומיכל דויטש)

צפור כאילו חייך תלויים בזה

כבר ביום השני סיגלנו לעצמנו לו"ז די קבוע: קמים ב-06:00, ב-06:30 נפגשים ליד הריקשות. מעמיסים, קושרים ומסדרים, ועם הזריחה ב-07:00 יוצאים לדרך. כל שעתיים עוצרים לפחות לרבע שעה, לתת למנוע הקטן והמסכן לנוח מהמשימה שהוא לא היה מוכשר לעשות. גם הנהגים היו זקוקים למנוחה, צ'אי וחילוף אחרי נהיגה של שעתיים בריכוז מקסימלי, ב"משחק המחשב" שנקרא הכבישים של הודו.

מלבד הקור המקפיא בתשעת הבקרים הראשונים, שבהם בהחלט שמחנו להיות ארבעה בריקשה ולהתחמם שלושה במושב האחורי, הדרך עברה בנעימים. הנופים היו מדהימים והשתנו בהדרגה מהמדבריות של רג'אסטן ועד לג'ונגלים של אזור החוף.

בדרך היו ההרים, שכללו נהיגה בהילוך ראשון ושערות סומרות בכל פעם שמשאית הגיחה מסיבוב עיוור, אבל הריקשה עמדה בזה בגבורה, חרף הסקפטיות של המקומים בכפרים (“I tell you, and evrybody here tell you, you can't cross this mountain with the Rickshaw. Don't try. Turn around!”) ותמיד בסוף ניצחנו את ההרים.

גם הפחד מהתנועה הידועה לשימצה - דעך די מהר. למדנו את הכללים ודי התרגלנו לכל העניין. בגדול, השתדלנו פשוט לפנות את הדרך לגדולים מאיתנו. חוק הכביש היחיד בהודו קובע את סדר החשיבות וזכות הקדימה - החזק קודם. אה, וצפור. בכל רגע ובכל מאורע. צפור כאילו חייך תלויים בזה.

מערכת השמע התבררה כרכישה משתלמת, כשבאופן קבוע הבנות השמיעו שירים מ-Glee וליוו אותם בצרחות בשלושה קולות, כשיוחאי מנסה לא לאבד את שפיותו.

תגובות טיפוסיות לריקשות במסע במדינת גוג'אראט(צילום: יוחאי ומיכל דויטש)

אשה נוהגת???

לא כל התקלות הסתכמו בדלק - בורג מנוף הילוכים שרעד את דרכו החוצה והוחלף עצמאית בחוט ברזל ובהמשך

בבורג חדש, אגזוז שנשבר והולחם (לא עצמאית) ובהמשך השתחרר שלוש פעמים ביום, "ניוטרל" חדש שהופיע בין הילוך שני לשלישי, בנוסף לזה שבין ראשון לשני ונזילות והזעות למניהן שזכו להתעלמות רועמת.

הריקשה הוורודה לא הייתה מוקד המשיכה היחיד; כשעצרנו בכפרים לצ'אי או ארוחת צהריים והגברים המקומיים ראו אישה מאחורי הכידון (ועוד בלונדינית!!!) - פרצופי ההלם שלהם היו יקרים מפז והקריאות "Lady Driver???" נשמעו מכל עבר.

לאחר 14 יום, הגענו לקו הסיום בקוצ'ין. כך, באותה הפתאומיות שבה היא החלה, תמה ההרפתקה הטובה בחיינו.

קו הסיום בפורט קוצ'ין(צילום: יוחאי ומיכל דויטש)

סיכום המסע של צוות Cochin Express

• צוות 60 מתוך 77 (זו לא תחרות!)
• 2,328.94 דולר גויסו לפרנק ווטר על ידי הצוות שלנו.
• סך הכל גויסו מעל 70 אלף פאונד.
• 3,292 ק"מ ב-13 יום (+ יום מנוחה בגואה) במהירות ממוצעת של כ-30 קמ"ש ומקסימלית של כ-60 קמ"ש.
• המסלול: ג'איסלמר ← פאלודי ← ג'ודפור ← אודאיפור ← מודסה ← ראג'פיפלה ← דולה ← אורנגבד ← פונה ← צ'יפלון ← אנג'ונה ← קונדפורה ← קנור ← פורט קוצ'י.
• 250 ק"מ בממוצע ליום.
• 277 ליטר של בנזין.
• כ-56 כוסות צ'אי מסלה לאדם.
  

לפרטים נוספים לגבי הריקשה ראן ומסעות האדוונצ'ריטס בכלל, תמצאו באתר www.theadventurists.com

לכל שאלה, עצה והמלצה (אנחנו ממליצים לכל מי שאוהב את הודו לעשות את זה!cochin.express.2013@gmail.com