אתיאיסטים בארון: הרבנים שאיבדו את אלוהים
הם מנהלים זהות כפולה: כופרים בסתר ורבנים אורתודוכסים בגלוי. מחקר חדש חושף כיצד מתפקדים רבנים שעברו משבר אמונה, ומגלה כי כמעט תמיד בנות הזוג יודעות, אך לא נוטשות. ולמה הם נשארים? "רובם מתפרנסים מהמקצוע, ופרנסתם היא אמונתם"
מה קורה כשרב מגלה יום אחד כי איבד את אמונתו? ד"ר פול שרל- פוקס, פסיכולוג קליני וחוקר שאל את עצמו את השאלה הזו – שממנה יצא מחקר מרתק. שבעה רבנים היו מוכנים "לדבר על זה". שלושה קונסרבטיבים, המכהנים כרבנים בקהילות בארצות הברית, וארבעה אורתודוקסים למהדרין, המתגוררים בישראל ומנהלים זהות כפולה: כופרים בסתר, ורבנים ומאמינים בגלוי.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >
את הרעיון למחקר שאב שרל-פוקס, מרצה במכון שכטר ליהדות, משתי חוקרות אמריקאיות: דניאל בנט ולינדה לה סקולה. קבוצת המחקר המקורית של השתיים עסקה בהתמודדותם של כמרים "כופרים", ובמסגרתו בחנו צמד החוקרות מה קורה לנושאי תפקידים דתיים במשבר אמונה? מהן דרכי ההתמודדות, וכיצד משלבים חיים דתיים פרקטיים גם ללא אמונה מוצהרת?
"הנחת היסוד שלי הייתה כי ברור שיש גם רבנים כאלה", ד"ר שרל-פוקס פוסק. "עמדות דתיות הן לא דבר קבוע ויציב. הן עוברות שינויים עם השנים והגיל, וזו עובדה. ומאחר ואת התהליך הדינאמי הזה אדם לא יכול לצפות מראש, נשאלת השאלה מה קורה כשמדובר ברב. אדם שעבר הכשרה רבנית והוא מכהן כרב בקהילה שלו, ומגלה יום בהיר אחד שהוא כבר לא מאמין. מה אז?"
כשהאמונה היא גם הג'וב
11 אנשים בלבד נענו לקריאה, ופנו אל ד"ר שרל פוקס. "החשש מחשיפה היה גדול מדי", הוא מספר, "וחלקם פשוט לא הרגישו מספיק בנוח להיפתח. מי שכן, עבר תשאולים וראיונות על מנת לקבל תמונה ברורה יותר על ההתמודדות האישית, נוכח הסיטואציה הבעייתית".
אחד הרבנים האמריקאים מלמד בבית הספר היהודי בקהילתו תנ"ך ומשנה. שרל-פוקס מספר כי עם זה אין לו בעיה. "הוא אוהב את העם היהודי והמנהגים היהודים. מה שבעיקר קשה לו, זה הצורך להתפלל עם התלמידים, או לחבוש כיפה. הוא עדיין צריך להתלבש בצורה מסוימת, ושם המצוקה".
אחד הרבנים האורתודוקסים בישראל, פרש לאחר המשבר בצורה הדרגתית מהתפקיד הקהילתי המוצהר. "הוא כבר לא מכהן כרב כמו בעבר", שרל-פוקס מציין, "אבל הוא הולך לבית הכנסת ומתפלל. יש לו רקע אקדמי כבלשן, והוא אומר שאת זמן התפילה הוא מנצל להתבוננות בלשנית במילים. לדבריו, אין משהו שלא מתחדש לו בכל תפילה, ולמעשה הרב לקח את הקושי האישי לשדה האקדמי, כדרך להתמודדות".
מה משאיר בסופו של דבר רבנים "בארון האתיאיסטי"?
"רובם עדיין שם כי בסופו של דבר, הם אוהבים את חיי הקהילה; את החברים, את הקידוש אחרי התפילה
"אותו הרב שמלמד בבית הספר מפחד לעשות צעד החוצה, כי הוא תלוי כלכלית בקהילה. באקלים אקונומי אחר, אולי זה היה שונה. רב ישראלי אורתודוקסי, שמלמד במסגרת אקדמית דתית, עלול לאבד את המשרה שלו, ושוב, לא בטוח שהוא ימצא לה תחליף.
"אותו רב המשתייך לציונות הדתית, סיפר כי לפעמים הוא מרגיש שהוא 'בוגד בעצמו', אבל שם זה נעצר, פחות או יותר. הוא אף ציין באחד השיחות שכאשר הוא קורא ספרים של 'האתיאיסטים החדשים', הוא דווקא מוצא את עצמו משתכנע להיות יותר דתי. ביטויים כמו 'אם ירצה ה' 'ובעזרת ה' הפכו לחלק כל כך טבעי מהשיח שלו, כמי שגדל ונולד איתם, שהוא לא מרגיש אפילו את הקונפליקט בלבטא אותם, על אף שזה לחלוטין מן השפה ולחוץ".
רב אחר המכהן כרב קהילה, ואף הוא משתייך לציבור הדתי-לאומי, ציין באוזני שרל- פוקס שאם אנשים שמתפללים אצלו בבית הכנסת, היו מקשיבים טוב בין השורות של ה"דבר תורה" שלו מדי שבת - הם היו מבינים כי השקפת עולמו רחוקה משלהם.
"הכי חשוב - אל תיתפס"
אך עוד לפני החשיפה הפומבית בפני הקהילה, שלעיתים לא תתרחש לעולם - הופכת בת הזוג ל"תא הווידוי"
היחיד והקשה ביותר לאותם הרבנים. "כל מי שראיינתי שיתף את בת זוגו במצב החדש", כך שרל-פוקס. "יכול להיות שזה משום שהם הגיעו מזרם יותר פתוח? אין לי תשובות לתת על הנסיבות, אבל זה המצב".
משתתפי המחקר המשיכו לנהל בית דתי לכל דבר ועניין, כולל כשרות ושבתות. "הגישה שלהם הייתה: אני עשיתי שינוי, אך אשתי לא, אז היא מבחינתי לא צריכה לשלם את המחיר. רק אחד מהמרואיינים התגרש, וגם זה לא היה על רקע המשבר - אלא ללא קשר אליו. הגישה הייתה מחויבות הדדית, אבל במובן החיובי של המילה. הייתה גישה גם של תעשה הכל אבל לא ליד הילדים, והכי חשוב, אל תיתפס".
שרל-פוקס מסייג ומשער כי "אצל חרדים-לאומיים או חרדים, ייתכן שהסיפור היה שונה לגמרי. הייתה קבוצה של רבנים חרדים-לאומיים במשבר אמונה שיצרתי איתה קשר. הם נפגשים ביניים לבין עצמם, כך אחד מהם סיפר לי, אבל הסודיות מאוד גדולה. אני משער שקשה לעשות את המעבר התרבותי הזה, ככל שהסביבה פחות ליברלית".
פתאום התברר ששניים מהרבנים מכירים זה את זה
כמטפל זוגי ומשפחתי, הוא מציין כי פעמים רבות הוא נתקל בזוגות המגיעים לטיפול, כשברקע נוכחים ההבדלים בין רמת הדתיות של השניים. "אני מניח שיהיו נשים חרדיות ודתיות שבמקרה כזה יבקשו גט - ועל המקום. כשאני מטפל בזוגות חרדים ודתיים, אני רואה פעמים רבות את האישה דוחפת את הגבר להתפלל במניין, כשהוא אומר שאין לו בעיה להתפלל בבית. אבל היא כבר חושבת איזה מסר זה יעביר לילדים. יש עימותים על הרקע הזה, וזו התמודדות לא קלה. אז אם נקצין את זה, יש בהחלט מצב שזה יוביל לפרוק המסגרת, אבל בסופו של דבר, זו אמירה ספקולטיבית".
איפה אתה רואה את עיקר הכשל, שבין אמונה לפרקטיקה דתית?
"בזה שהיא הפכה להיות ציווי. אצל חז"ל אמונה הייתה דבר מופשט ואמורפי. ואז באו הרס"ג ובעקבותיו הרמב"ם וניסחו עיקרי אמונה. זה קונספט שמבוסס על עיקרי אמונה של הנצרות והאסלאם. ובגלל 13 העיקרים, נוצרת פעמים רבות המצוקה, כי רובם לא מאמינים בהם, אבל מצד שני, מבטאים כל הזמן את האהבה שלהם למסורת ולמנהגים היהודיים. מצד שלישי, הם גדלו בתוך מסגרת הלכתית, והם לא רואים את עצמם בקהילות רפורמיות. זו המצוקה כפי שאני נתקל בה.
"מה שמשעשע ועצוב הוא, שבמהלך המחקר התברר לי כי שניים מהרבנים שמשתתפים בו מכירים אחד את השני, ובאותו זמן אף אחד לא יודע על המצוקה של האחר. הייתי מאוד שמח לאפשר לקבוצה יותר נרחבת של אנשים, גם לדבר איתי באופן אישי, וגם לקיים אווירה בטוחה ומאפשרת לשיתוף הדדי.
"גם המחקר של הכמרים החל מקבוצה קטנה, והיום מדובר על 150 משתתפים פעילים ועוד מאות כניסות לפורומים שלהם מצד מבקרים מזדמנים. אני מאוד בעד ליצור קבוצת תמיכה וירטואלית כזו גם כאן, כי אין ספק שהתופעה קיימת, ומטרתי להקל על המצוקה".
המייל של פרופסור פול שרל-פוקס: paul@shrellfox.com
- הכנס השנתי ליהדות בפרספקטיבה אבולוציונית התקיים אתמול (יום א') במכון שכטר למדעי היהדות, ירושלים
לפנייה לכתב/ת 
