נגישות לנכות? לא במקווה שלנו
מה עושה נכה מרחובות שרוצה לטבול? נוסעת לפתח תקווה - או שעוברת השפלה וייסורים בדרך למקווה. בישראל כ-900 מקוואות, אך רק 30 מונגשים, ובחלקם אף אין ביטוח המאפשר לנשים עם מוגבלות לטבול. תקנות הנגישות? הן לא חלות על המקווה
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
אישה צעירה, נשואה ואם לשלושה ילדים, דתית-לאומית, תושבת רחובות, בכיסא גלגלים אחרי תאונה, ואין לה בעירה אפילו מקווה אחד נגיש לטבול בו, ולקיים את דיני טהרת המשפחה שחשובים לה כל כך: איך ייתכן? איך מסבירים האחראים? ומה עושים כשצריך לטבול ואי אפשר לטבול - ועד לאן מרחיקים כדי לקיים את המצווה הזו, שאינה פשוטה כלל ועיקר למי שרגליה לא מצייתות לה, והיא לא יכולה לרדת במדרגות בדרך אל המים המיטיבים, המטהרים?
צ' (37) מספרת לי כך: "אני אישה דתייה, וככזו הטבילה במקווה היא הבסיס לחיי הזוגיים. בלעדיה, בעצם, אין חיים זוגיים כלל.
"לפני כשנה וחצי התחלתי לחפש מקווה שיאפשר לי לשמור על כבודי ולהיכנס למים בצורה נוחה ומכבדת, אך התפלאתי לגלות כי אין באזורי מקווה שכזה בנמצא.
"פניתי לאמיתי כהן - יו"ר הפורום הדתי ברחובות, בבקשה לסיוע - והוא קישר ביני ובין ראש המועצה הדתית. ראש המועצה הסביר לי שהיו בעבר תוכניות להנגיש את המקווה בשכונת מרמורק בעיר, ואף אושר מימון מהמוסד לביטוח לאומי, אך ברגע האחרון המועצה הדתית החליטה שמאחר ויש במקווה שם רק בור טבילה אחד - הם לא מנגישים אותו ויחפשו אלטרנטיבה. שוחחתי גם עם האחראית על המקוואות והבלניות, והיא הפנתה אותי למקווה בבני ברק.
"יתר על כן, היא ציינה שחברת הביטוח אינה מבטחת נשים עם מגבלה במקווה, ולכן אני לא אמורה בכלל להיכנס למקווה, ובמידה והבלניות מכניסות אותי - זה בעצם על אחריותן.
"לפני כחודש פניתי שוב לראש המועצה הדתית והוא הפנה אותי לבלנית הראשית שוב. היא חזרה על דבריה. לפני כשנה אף פניתי בעל-פה לראש העיר, וכן קיימתי פגישה עם הרב הראשי של העיר בלשכתו בניסיון להגיע לפתרון. כל אחד מהם הבטיח שהנושא ייבדק, ופתרון כידוע – אין".
אין כללים, אין חוקים
צ' התעקשה להמשיך לחפש מקווה נגיש. זה שבבני ברק אמנם כלל מעלון – אבל כיסא הידראולי או חשמלי
(אל תיבהלו, זה חשמל 12 וולט, לא מזיק) איננו האביזר היחיד שנכות ונכים זקוקים לו לטבילה. צריך גם חניה מסודרת וגישה לנכים. אז בבני ברק יש מקווה מקסים ונעים בלי חניה מונגשת לנכים, ובאשקלון ובאופקים אין מקווה נגיש כלל, והכי קרוב שנמצא לאישה מרחובות - הוא המקווה בפתח תקווה. גם שם, אויה, אין חניה לנכים, אבל לפחות יש חנייה.
ועוד מוסיפה צ', והפעם על שקיפות ונגישות: "בכלל, למצוא מידע אמין בנושא מקוואות נגישים מאוד קשה. באתר של משרד הדתות מפורסמים כל המקוואות, ואף יש אופציה לבחור מקוואות שהם גם מקוואות כלים - אך אופציה לבחור מקווה נגיש לנכים לא קיימת כלל.
"גם באתרים כגון 'מקווה-נט' או 'נגישות ישראל' קשה למצוא מידע על כלל המקוואות הנגישים, ומהם הקריטריונים להגדרה מהו מקווה נגיש (חנייה, מעלון, שירותים וכדומה). אני רוצה להוסיף שכל כלה בישראל טרם חופתה מחויבת בטבילה, ומידע חסר זה מקשה מאוד על כלות בעלות מוגבלויות - גם אם אינן דתיות".
900 מקוואות, 30 מונגשים
עם המידע והזעם המצטבר כאזרחית, וכמי שישבה פעם לתקופה קצרה וכואבת בכיסא גלגלים - פניתי אל נעמי מורביה, יו"ר מטה המאבק של הנכים בישראל. גם מורביה יושבת בכיסא גלגלים, ועשתה פעמים אינספור את הדרך מדרום הארץ לירושלים, כדי לדבר על ליבם של חברי כנסת, שרים ומקבלי החלטות אחרים על נגישות של מקוואות, בתי כנסת וישיבות. היא לא יכלה להצטרף לכלתה הטרייה בטבילה במקווה בעת נישואיה, כי גם באשקלון – מקום מגוריה – אין מקווה נגיש.
תקנות הנגישות הן תסבוכת בפני עצמה: כדי להפעילן במקומות ציבוריים מסוימים, דרוש רצון טוב מצידו של שר הפנים שיחתום עליהן. מורביה אומרת כי בממשלה הקודמת, לפחות שלוש פעמים ניסו ראשי מטה המאבק, כולל המומחה להנגשת מבני ציבור, ישראל אבן זהב, לדבר על ליבו של שר הפנים, אלי ישי. אבל שום דבר לא עזר: אף לא מקווה אחד הונגש.
כמה מקוואות מונגשים יש ברחבי ישראל? בערך 30, פחות או יותר. וכמה מקוואות יש? בערך 900.
תחשבו על עצמכם, אם חלילה הייתן או הייתם נזקקים לכיסא גלגלים כדי להתנייד בעולם: לרדת למקווה במדרגות במאמצים עילאיים, תוך כדי ישיבה מאומצת ודחיפת העכוז, רק אלוהים יודע איך, במורד המדרגות הבוגדניות; לקוות שאפשר היה באמת לטבול ללא עזרה. לקוות שאפשר יהיה לצאת משם, בכוחות שאין לך ובחסדי השם. והלא הטבילה אינה עניין פיזי גרידא. היא צריכה להיעשות בכוונת מכוון, והיא אמורה לטהר גם את ליבותינו ומחשבותינו, ואיך אפשר בכלל לגייס את הלב והנפש למצווה, כשהגוף מעונה כך?
ועכשיו חשבו על גברים שעבורם הטבילה היא רשות ולא חובה, ובכל זאת הם רוצים לזכות: איך? חברים יישאו אותם על כפיים כתינוקות אל תוך המים? ענותם הפיזית חשופה לעין כל? וכלות חילוניות שבכל זאת רוצות לקיים את המצווה, והן מרותקות לכיסא – ככה מגיע להן?
משרד הדתות: תנו לנו חמש שנים
ישראל אבן זהב, מומחה להנגשת מבנים מטעם מטה המאבק של הנכים, מסביר שאי אפשר כיום לדעת
מהי עלות ההנגשה לכל המקוואות. יש כאלה שנזקקים רק לכיסא שמחירו אלפים בודדים של שקלים. "כיסא כזה יש בכל בית מלון שאני נופשת בו", אומרת נעמי מורביה, "וככה אני יכולה לרדת לבריכה ולעלות ממנה בלי להפריע לאיש ובלי להימנע משחייה".
ועוד מדגישים גם מורביה וגם אבן זהב, כי הישיבות לא מונגשות ובתי כנסת רבים לא מונגשים, ומורביה תוהה: "מה מבקשים הדתיים לומר לנו בזה? שאין בקרבם נכים, או שאם יש, עדיף שלא ילמדו ולא יקיימו מצוות?" ואני מבקשת משניהם להתמקד במקוואות, כי הרי לא נפתור ביום אחד את כל בעיות הנגישות, למרות הזעם המוצדק.
את הזעם צריך להפנות גם למשרד הדתות, שבמשך שנים רבות ודאי ידע על בעיתה הנגשה במקוואות, אבל גילה חוסר אכפתיות משווע. בהנהלתו הנוכחית, חוסר האכפתיות התחלף בעודף פעלתנות – אבל לא כזו שתאפשר למישהי לטבול בשנים הקרובות. הנה תגובת משרד הדתות, כלשונה:
"עם אישור חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות התאמות נגישות למקום ציבורי שהוא בניין קיים, (התשע"א –2011) אשר נכנס לתוקף ביוני 2012 המחייב התאמת מבני הציבור החל המשרד לשירותי דת בהליך מיפוי מקוואות ארצי לשם הנגשת המקוואות עבור נשים בעלות מוגבלויות. תקנות החוק מכתיבות לוח זמנים על פי קריטריונים של גודל הרשות ומספר המבנים על פי מפתח של מספר התושבים ברשות המקומית.
"לשם כך, המועצות הדתיות נדרשו להגיש למשרד פירוט של מצבת המבנים הקיימים תחת שיפוט המועצה (מבנה המועצה הדתית והמקוואות) וכן, תסקיר לגבי מצבם מבחינת נגישות והצרכים הנלווים מכך.
"לאחרונה, נשלחו צוותי מהנדסים של אגף מבני דת לסקור את כלל המקוואות הרלוונטיים, וזאת כתשתית לעריכת מיפוי כלל ארצי מעודכן, כך, שעם השלמת הליך המיפוי, נוכל לעמוד על הצרכים הקיימים ועל העלויות הנגזרות מהליך הנגשת מבני המועצות והמקוואות בארץ", מספרת דבי אייפרמן מנהלת אגף מבני דת במשרד.
"בד בבד, המשרד עמל על תקצוב ההנגשה מול הגורמים הרלוונטיים במשרד האוצר, ועם אישור התקציב הסופי של המשרד ייגזרו הסכומים הייעודיים. כמו כן, פנה המשרד אל הגורמים האמונים על תחום ההנגשה במוסד לביטוח לאומי ועם מפעל הפיס, על מנת לבחון דרכי שיתוף פעולה תקציבי.
"סכומים אלה ישמשו החל מבניית רמפות בכניסה, הרחבת פתחים, שירותים מותאמים, מעקה אחיזה, מנופי הרמה ועוד... וזאת, לצד הדרכת הבלניות לשם הרגישות המתבקשת בתהליך טבילת בעלות מוגבלות. בחלק מהמועצות הדתיות לא המתינו לתחילת אכיפת החוק ולתקציב המיוחד, וניתן לראות כי במספר מקוואות בארץ כבר מותקנות מערכות הנגשה (הלו"ז לסיום ביצוע עבודות ההנגשה הינו עד ליום 1.11.2018)".
מנכ"ל המשרד לשירותי דת, אלחנן גלט, ציין: "המשרד לשירותי דת רואה בחשיבות רבה את הנגשת המקוואות לבעלי מוגבלויות, ולשם כך, הולך להשקיע כסף רב בפתרונות הנגישות. הנחיתי את אגף מבני דת לקדם את המיזם בהקדם, כדי שגם לבעלי המוגבלות תינתן האפשרות לטבול ככל האדם".
מי יתניע את חוק המקוואות?
חמש שנים להנגיש מקווה אחד בכל עיר? חמש שנים? כשישבתי בילדותי בכיסא גלגלים אחרי תאונה, המליצו כל הרופאים על שחייה אינטנסיבית בניסיון לשקם את רקמות השריר המנוונות ברגליים שלי. הצרה היא שלא ידעתי לשחות.
אני זוכרת בבעתה את הרגעים שבהם הניפו אותי החוצה מן הכיסא, והטבילו אותי במי הבריכה: זו תחושה קשה של אובדן שליטה למי שרגיל לראות בכיסא את המשענת היחידה שלו בעולם לא נגיש. זו תחושה שוודאי משותפת לכל מי שרוצה לטבול ולא יכולה, או לא יכול. זו תחושה שאף אזרחית בישראל ואף אזרח לא אמורים לחוש כשהם עושים שימוש בשירותי דת הניתנים לכל, כשהם מקיימים מצווה שכה חשובה לאמונתם.
ניסיתי לקושש תגובות של רבנים כדי ליצור תגובות שאולי יתניעו פעולה. הם זעמו יחד איתי, אבל מה יועיל הזעם לצ' ולאלפים כמותה? הרבנים ירחצו בצדקתם – אבל צ' לא יכולה לטבול בצדק הזה.
ח"כ אריה דרעי ששמע על המקרה הופתע וכעס: לא ידע שכך המצב, למד אותו במהירות – ואמר, בפשטות, שזה מחפיר ומבייש, אבל שאין די במילים, ואלו לא יפתרו את הבעיה.
הוא הבטיח להגיש הצעת חוק דחופה להנגשת המקוואות בישראל, ואני הבטחתי לו שאעקוב אחריו ואשב לו על הווריד ולא ארפה, עד שההצעה תוגש, עד שהחוק יעבור, ועד שכל אישה ואיש בישראל, מוגבלים בתנועתם או לא, יוכלו לטבול במקום מגוריהם ולהרגיש שוב כי גם הם נולדו בצלם.
להנגיש מקוואות בישראל – בכל מועצה מקומית – אפשר, במחיר כמה מיליוני שקלים; מחיר שמאפשר לח"כ להגיש הצעת חוק פרטית ולגייס לה את התמיכה המתאימה בכנסת: באווירה הציבורית הנוכחית, מעטים יעזו שלא לתמוך. ח"כ דרעי, הכפפה היא שלך. אלפי נשים וגברים לא יכולים עוד לחכות.
לפנייה לכתב/ת 
&91;1&93;a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
