"אנחנו המילרים": ג'ניפר אניסטון בגוף הסרט
קטע החשפנות של ג'ניפר אניסטון נמשך רק כשתי דקות מתוך 110 הדקות של "אנחנו המילרים", אולם הוא מהווה מרכז כובד המשקל של הקומדיה הקלילה. לפני ואחרי הסרת הבגדים, צפויות לכם בעיקר בדיחות צפויות וקלישאות רגשניות בהשראת סדרת סרטי "חופשה נעימה" של צ'בי צ'ייס משנות ה-80
בהתאם למתכונת המקובלת בקולנוע העכשווי, סרטים צריכים להצהיר על הנכס העיקרי שלהם כבר בסצנת הפתיחה. פחות אקספוזיציה של תוכן ויותר הבטחה לאטרקציות שעוד יגיעו. "אנחנו המילרים" ("We're the Millers") לא מבזבז זמן ויורה לרשתית העין שלנו את הדימוי של ג'ניפר אניסטון כחשפנית בבגדים תחתונים בטיזר לקראת מופע החשפנות השלם שיופיע במהלך הסרט. רק טעימה, שנדע שיש סיבה להישאר באולם.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
"אנחנו המילרים" הוא קומדיה שמנסה לעשות קולות של העזה, כגרסה קצת יותר חתרנית לסדרת סרטי "חופשה נעימה" משנות ה-80. סרטים שבהם צ'בי צ'ייס גילם את הפטריארך של משפחת גריזוולד, משפחה אמריקאית ממוצעת, שמסתבכת בכל חופשה משפחתית אליה היא יוצאת. הטוויסט ב"מילרים" הוא שלא מדובר בבני משפחה אמיתית אלא בארבעה אינדיווידואליים, כל אחד מהם לא מרשים במיוחד, שצריכים להתחזות למשפחה אמריקאית כדי להבריח סמים לארצות הברית.
לא מפתיע לגלות כי חרף נקודת מוצא זו, הסרט רחוק מלהציע הומור לא צפוי, או כזה המנסה לאתגר את גבולות הקולנוע המסחרי. הטעם הרע נשאר תמיד בגבולות "הטעם הטוב". המראה של אשכים שתפחו לגודל מפלצתי בגלל נשיכת עכביש ארסי, או של שוטר המנסה לסחוט טובת הנאה מינית מגבר, לא משנים את העובדה שההומור הוא ביסודו של סיטקום טלוויזיוני מסורתי - כלומר, הומור המושתת על תבנית עלילתית צפויה ועל ציניות שמתחלפת מהר מאוד בקלישאות רגש.
הצד החיובי של גישה זו הוא היותה מציעה בידור שבבינוניותו המעובדת ייתן לצופים רבים תחושה כי קיבלו תמורה מספקת לכספם.
מילר לייט
מי שימצא עצמו מלוהק לתפקיד אבי המשפחה הוא דיוויד (ג'ייסון סודיקיס), סוחר קטן בסמים קלים שהמלאי שלו וכספו נגנבים בתחילת הסרט. הוא מוצא עצמו מסובך עם הספק שלו, סוחר סמים עשיר בשם בראד גורדלינגר (אד הלמס) שאולי נראה כמו חננה חייכנית, אך האיום שלו מספיק כדי לגרום לדיוויד לעבור להברחת סמים.
איך מעבירים דרך גבול מכסיקו-ארצות הברית משלוח של מריחואנה? הרעיון של דיוויד הוא לקחת שותפים שיחד יתחזו למשפחה אמריקאית. "משפחת מילר" אמורה לכלול אב, אם ושני בני נוער, ומה כבר יכול לעורר חשד במשפחה אמריקאית ממוצעת?
לשם כך דיוויד מגייס את רוז (אניסטון), חשפנית שגרה באותו בניין יחד איתו ושיחסיו עימה רחוקים מלהיות ידידותיים. לתפקיד הבן מלוהק שכן נוסף בשם קני (וויל פולטר), נער לא חכם במיוחד ומאוד בתול שגר לבדו אחרי שאימו נטשה אותו. קייסי (אמה רוברטס), נערת רחוב חובב פירסינג, משתכנעת לאמץ מראה של נערה אמריקאית טובה בתפקיש הבת. אולי זה נשמע חתרני, אך המסר האמיתי הוא שאלו ארבע נפשות שזקוקות לתא משפחתי, גם אם הן לא יודעות את זה.
מהר מאוד מתגלה כי הרכב שבו הם יצטרכו לבצע את ההברחה הוא מגה-קראוון שגודלו כמעט כגודל אוטובוס. ושמשלוח הסמים אינו קמצוץ אלא כמה טונות. שלא לדבר על כך שלא כל המידע שדיוויד היה צריך לקבל מגורדלינגר אכן ניתן לו.
במקביל יש את אלמנט המשפחה המטיילת השניה שדרכה חוזרת ומצטלבת עם זו של המילרים. משפחת פיצג'ראלד הכוללת את האב דון (ניק אופרמן) שנראה כמו טמבל משופם,
אך הרקע המקצועי שלו בעייתי עבור המשימה של המילרים, האם אדי (קתרין האן) החביבה עד בלי די עם סימני מופרעות קלה, והבת הגינג'ית מליסה (מולי קווין) שעליה קני נדלק.
מאחורי התסריט עומדים שני צמדי כותבים שכבר עשו עבודות טובות יותר. בוב פישר וסטיב פייבר ("לדפוק חתונה") והצמד של שון אנדרס וג'ון מוריס ("Hot Tub Time Machine"). היחס בין מספר הכותבים לכמות הבדיחות הממש מוצלחות לא מזהיר. הבימאי ראוסון מארשל ת'רבר, שלפני כמעט עשור ביים את אחת הקומדיות המטופשות-מצחיקות המוצלחות ("דודג'בול: תפוס ת'חיים בביצים"), לא מצליח הפעם לעשות יותר מסרט זניח שישכח במהרה.
