חזון ישעיהו: למה החרדים שנאו את "הנביא החילוני"?
היו להם תפיסות דומות בענייני דת ומדינה, אך בין ישעיהו ליבוביץ' לחרדים שררה תהום של תיעוב הדדי. הוא זיהה אותם כ"חילונים" המתרחקים מהיהדות המקורית, והם ראו בו כופר מסוכן
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
במדינת ישראל הוא ראה, בדיוק כמו החרדים - ולהבדיל מהמגזר הדתי-לאומי - חתירה לרצון לעצמאות מדינית לאומית שאין לה דבר עם העניין האמוני הדתי, ועל החברה החילונית כתב כי "את צרכיה מספק חיקוי עלוב של העולם המערבי בצורה קריקטוריסטית: התבהמות על ידי בידור וספורט, התבהמות על ידי זימה ופורנוגרפיה, והתבהמות על ידי שכרון הלאומנות ותהילת הגבורה המלחמתית".
לא ל"תורת החיים" החרדית
אילולא היו הדברים נאמרים מפי הפרופ' ליבוביץ', אפשר היה בנקל לייחס אותם לרב חרדי רדיקלי.
במה, אם כן, שונה הפרופסור הדתי שומר המצוות, מ"גדול הדור" החרדי עד כדי הוקעה והתנערות מוחלטת?
באחד מן המכתבים הרבים שנשלחו לפרופ' ליבוביץ' על ידי אלפי פונים, מבקשים אורי ואליה זהר (אז עדיין חילונים), להתעניין כיצד אדם בעל שיקול דעת כמו ליבוביץ', מתייחס ברצינות ואף מקדיש זמן לקיום מנהגי פולחן דתי כלשהו.
ועל כך עונה להם ליבוביץי בחדות ובפשטות: "קבלת עול מצוות היא המחשה של הסעיף הראשון של השולחן ערוך - 'יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת ה''. לא לעבודת החברה, עבודת העם, עבודת האנושות או כל ערך אנושי אחר. האמונה היהודית היא ההכרה במעמדו של האדם לפני האל המתבטא בקיום המצוות".
בתשובה קצרה זו, נדמה, טמונה כל מהותה של התורה הליבוביצ'יאנית. הוא לא רואה בתורה ובאמונה "השקפת עולם" המקיפה את חייו של האדם ושל החברה. התורה איננה מקור להנחלת דעות, או כלי לייצור תפיסת חיים פרה-דתית. התורה אינה אלא מסמך המושתת על הוראות וחובות הנדרשות מן המאמין.
מונחים כמו "השראת היהדות", או "רוח היהדות", זרים לליבוביץ' שרואה בהם סוג של עבודת אלילים, שעשויה לשמש לאדם כמקור בידור, נחמה או משען. החרדים מאידך גיסא, תופסים את האמונה כדוקטרינה, כ"תורת חיים". הם בהחלט רואים בקיום המצוות ערך עליון, אך גם מבקשים להחיל את התורה, את "רוחה" כהגמוניה על כלל החיים, העולם והחברה.
גיוס חרדים? שאלה חילונית מדינית
ההבדל בין שתי התפיסות עשוי להיראות דק, אך לאמיתו של דבר מדובר בדיכוטומיה מוחלטת. כך למשל, החרדים שואפים להרחיב - כחלק מאותה מערכת חיים ערכית - את מוסדות הרבנות והחוקים הדתיים הפרלמנטריים על כלל החברה בישראל, בעוד שליבוביץ' רואה בכך הרס התורה וחילול השם.
לדבריו, אין למנגנון שלטון חילוני, הנועד לספק צרכים אנושיים - דבר עם עבודת ה' וקיום המצוות, או בלשונו האופיינית החדה: "יש להפריד את הדת מהמדינה, כדי שלא תוסיף דת ישראל להתקיים בחינת פילגש מוחזקת של שלטון חילוני".
על רקע הבחירות האחרונות לרבנות הראשית, היה ליבוביץ', אילו חי היום, שופך אש וגפרית על החרדים – וגם על הדתיים לאומיים – שכורכים את הרשויות והשלטון עם עבודת ה'. החרדים, למרבה האירוניה, היו מגיעים לשיאים של חילוניות בעיניי ליבוביץ', שלא היה מוכן לסבול את הפגיעה בעבודת ה' הטהורה עם עירוב שלטוני, כלכלי, או בידורי כלשהו.
החרדים רואים בלימוד התורה "המקצועי" - מה שמכונה בשפה הסוציולוגית "חברת הלומדים" - דרך חיים, והם מעלים תדיר את הטיעון כי אין קיום לעם ישראל ללא לימוד התורה. בעוד שליבוביץ' לא מוכן לחרוג ממה שהוא רואה כפגיעה בהלכה החוקתית היבשה, ובלשונו: "הניסוח החריף ביותר של שלילת הפיכת תלמוד תורה למקצוענות... מנוסחת כהלכה בדברי הרמב"ם: כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה שום מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה".
שאלת הגיוס הכרוכה היום עם פולמוס לימוד התורה במסגרת "תורתו אומנותו" - הייתה זוכה, מן הסתם, לקיתונות של זעם מפי הפרופסור הישיש, שהיה טוען כי זו שאלה "חילונית מדינית" בלבד, ואין לה דבר עם עבודת ה' וקיום מצוותיו.
אין דבר כזה "מוסר יהודי"
החרדים נוהגים להזכיר שוב ושוב את המוסר היהודי ואת הצביון היהודי שהחזיק את העם בכל שנות גלותו. השקפה כזו משתלבת היטב במערך "תורת החיים" האופיינית לתפיסה החרדית. ליבוביץ' לא מהסס לקבוע כי אין דבר כזה "מוסר יהודי". המוסר סובייקטיבי לחלוטין ותלוי חברה, תאריך ומקום.
לטעמו, החרדים מייחסים לנביאים גישה מוסרית בטעות. הנביאים לא הכירו כלל במושג הזה, או במינוח "מצפון", אלא הכירו רק את האמונה באלוהים ואת עבודתו. כל מה שלא שייך לתחום המסוים הזה של עבודת ה' המבוטאת בקיום המצוות, שייך רק לצרכיו האנושיים של האדם, ולא לעבודת ה'.
כך גם עצם קיומן של מפלגות חרדיות, והתייעצות מסיבית ברבנים - בחסות הכותרת ההלכתית המוטעית של "ועשית ככל אשר יורוך" - שאינה שייכת כלל לאמונה היהודית ולקיום המצוות, כי אם לתחום החילוני של שלטון, פוליטיקה ומדינה.
דומה שאת הקוטביות בין תורת ה' הליבוביצ'יאנית המבוטאת בקיום המצוות המעשיות - ל"תורת החיים" החרדית, המבקשת להחיל את התורה על כלל שטחי החיים (וגם אלו שלאחריהם), ניתן לסכם במילים שבחר ליבוביץ' עצמו לסיים חלופת מכתבים פולמוסית סביב סוגיית תחיית המתים, עם אחד הרבנים החרדים המוכרים: "ועתה אני נוטל רשות לעצמי לשאול את כבודו, למה, ולשם מה הוא מתעניין כל כך בנושא של תחיית המתים, שהוא מיותר לחלוטין למי שמאמין בה' ומקבל על עצמו עול מלכות שמיים ועול תורה ומצוות בחייו?"
המרחק העצום והבלתי ניתן לגישור בין ליבוביץ' והחרדים בשאלות מהות אלו, עשוי להיות הגורם המסביר מפני מה התיעוב בין ליבוביץ' והחרדים הוא הדדי. באופן הקונטרסטי ביותר, ראה ליבוביץ' בחרדים, כאמור, "חילונים" המבקשים להפוך את התורה ועבודת ה' למנגנון שלטוני, מוסרי ואפילו בידורי - ואילו החרדים ראו בו לא פחות מכופר למדן שחכמתו עיוותה את יושר מחשבתו, או כפי שהתבטא עליו אחד מגדולי הרבנים במאה הקודמת, שביקש להבדיל את הפרופסור הדתי משאר האתאיסטים חסרי הידע: "ליבוביץ', בידענותו הגדולה, הוא היהודי היחיד החי היום שעליו ניתן להחיל ללא פקפוק את התואר החז"לי – אפיקורוס".
לפנייה לכתב/ת 
