שלום כיתה א'-ב': כך אימצתי מסורת ילדות
אבא שלי לימד אותי לקרוא בגיל ארבע, אבל לא הייתה לי מנגינה. עד שגיליתי את בית הכנסת של יוצאי שיראז, ואימצתי מסורת של אחרים: פיוט הא'-ב'. על מרבד הקסמים הזה מנייר המראתי בהופעות של אהוד בנאי, ומצאתי בו מסורת ששולחת אותי להתחדש מתוך שורשיי. עכשיו אני שר אותו עם בנותיי
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
בילדותי הייתי סקרן, וכשהגעתי לגיל 4 - אבי, שהיה משיח לי סיפורי דמיון לפני השינה, הרגיש שהגיע הזמן ללמד אותי לקרוא. בניגוד למצופה, הלימוד אתו לא הוריד כהוא זה מחוויית המפגש עם האותיות עם החברים בכיתה א'. הלימוד עם אבא היה מרגש ומאתגר, אבל לא הייתה לו מנגינה; הוא לא היה חלק ממסורת.
עד היום אין לי שיר אשכנזי מסורתי להתרפק עליו, ולספר איך אבא או סבא פיזמו לי אותו. כמו רבים מבני דורי גדלתי גם אני על שיר הא'-ב' הצברי של נעמי שמר ז"ל. אבל דווקא מכיוון ירושלמי לא צפוי, זכיתי וקיבלתי טעם נוסף לשיר הא'-ב', המעניק לאותיות רגע של חג, ומלווה אותי עד היום.
א'-ב' - גלגולו של פיוט
היה זה בהקפות של שמחת תורה, שאותן חגגנו עם משפחת רזאל בשכונת נחלאות בירושלים, עם בני הדודים יונתן ואהרן. בבית הכנסת של יוצאי שיראז, ברחוב עובדיה סומך, מקובל היה מנהג מפתיע: בין הריקודים היו לוקחים אתנחתא, וברגע מיוחד היה הרב יצחק קורא לנו, הילדים, להתאסף סביבו - ומבקש מאתנו לחזור ולזמר אחריו: א', ב', ג', ד', ה', ו' - ישר והפוך, קדימה ואחורה. כך היה שר ומשחק באותיות, וכמו רוקד איתן כפי שרקדו קודם לכן עם ספרי התורה הצבעוניים.
כהרף עין נוצרה מקהלת בית כנסת מכל הילדים הנוכחים, שהפכו שותפים פעילים לשיר. אז לא ידעתי שזו מסורת שהביאו איתם יהודי בבל (עיראק) והשתרשה בירושלים, ושמדובר בפיוט המיוחס לרב יוסף חיים, ה"בן איש חי", אשר לו פיוטים רבים וססגוניים לשמחת תורה. אני הייתי אורח, ילד לא דתי, בבית כנסת עתיק ונעים, מרוצף באבנים חיות בגדלים ובצבעים שונים, וכל הספסלים שבו מרופדים בשטיחים פרסיים.
לא תיארתי לעצמי שהשיר הזה יספר משהו על חייו של ר' אליהו דורי - סבא של מי שתהיה לימים רעייתי, רות דורי - שהיה מלמד ילדים בנוסח העתיק הזה בתלמוד התורה בעירק, ועם עלייתו ארצה התקשה להסתגל למציאות של כור ההיתוך הישראלי, ולמצוא את מקומו בחברה ובמעגל העבודה. המקום שבו הרגיש נוח מכל, היה בבית הכנסת בשכונת "דורה" בנתניה, שם היה שליח ציבור אהוב ומנעים בתפילותיו.
למדתי שלכל אות - מהות משלה
בבגרותי, בחרתי להתאזרח בבית הכנסת המרוקאי בקרבת ביתי, שם קיבלו אותי בהכנסת אורחים מלבבת. עם השנים קיבלו אותי כך גם ספרדים-ירושלמים ותימנים. הוקסמתי מהגיית האותיות העשירה בבתי הכנסת הללו, מההבדלים בין ח' גרונית לכ', בין ק' לכּ', בין אותיות ד' ג' ות' רפות לדגושות. החלטתי לאמץ לי סגנון הגיה שכזה. החברים חשבו שהשתגעתי, אבל התעקשתי שכך צריך לדבר. ובאמת יש אותיות וניקודים שכל עדה, כולל אשכנז, הוגה באופן מיוחד תוך שמירה על אופיה של כל אות ואות, ולא בכדי.
האותיות הללו הולכות איתנו דרך כל כך ארוכה, מלוות אותנו מבריאת העולם, עוברות גלגולים בצורתן, משתנות לאורך ההיסטוריה שלנו. כותבות את סיפורי האבות, יציאת מצרים דרך קבלת התורה, הנדודים במדבר, הכניסה לארץ ישראל, ימי השופטים, הנביאים ובית המקדש. הן יצאו איתנו לגלות, שם עזרו לנו לזכור את מי שאנחנו, עוזרות להמיר מסורת שבעל-פה למסורת שבכתב.
האותיות נתנו לנו דרך ללימוד ולעיסוק יום יומי בתורה. ליוו אותנו בתפילות, בסידורי התפילה שנפוצו כמונו בכל רחבי תבל, תוך שהן מגלמות בתוכן את סוד מהותנו ואת לשד היותנו.
חוכמת הקבלה מייחסת תכונות, מעלות וסגולות לכל אות ואות. לכך נחשפתי בבגרותי. למדתי שלכל אות יש מהות משלה, ויכולת להשתלב, להתחבר, ליצור שורשים ולבנות מילים עמוקות משמעות; לשנות משמעות כהרף עין בעזרת ניקוד קל, להרכיב שמות ולהכיל ניגודים.
זו ילדותי השנייה
כשהייתי שותף לכתיבת תוכנית הלימודים בפיוט ״שירים ושורשים״ לבתי הספר היסודיים (מטעם ארגון "מורשה", "קהילות שרות" ומשרד החינוך) - נתקלתי בערכת לימוד שירים מסורתיים לגני הילדים מכל תפוצות ישראל, הנקראת "גוונים", והופקה באוניברסיטת בר-אילן.שם שמעתי את ההקלטה המצורפת של יצחק אביעזר - איסחק אבולעיז, שר את השיר במתיקות ותמימות עם מקהלת ילדים, והתרגשתי עד דמעות. ברגע אחד חזרתי לילדותי, ולתחושה שהשיר הזה, החתיכה החסרה ממסורת שלא הייתה לי, מבקש חיים חדשים.
אני נגן בלהקתו של אהוד בנאי, ובאחת ההופעות הלא שגרתיות שלנו במועדון הבארבי התל-אביבי, שפורסמה
בשם הכיסוי ״פרפרי הבטון״ - הצעתי להכניס אותו לרשימת השירים. בהופעה שר כל נגן שיר אחד או שניים. אני בחרתי בשיר האותיות. אהוד והלהקה הצטרפו אלי בתפקיד מקהלת הילדים, והשיר הבלתי שיגרתי הפך ללהיט בהופעות.
בשיר ה-א'-ב' מצאתי מסורת ששולחת אותי להתחדש מתוך שורשיי. גשר מהעולם המסורתי, שבו כל אות וכל מילה תמיד מושרת בנעימה - אל העולם הישראלי המהיר והמרצד, שנזקק להקשיב למסורותיו העשירות כדי להמשיך הלאה, שלם יותר.
הוא שימש לי כמרבד קסמים מנייר, היישר מעמדת הכנר המלווה לעמדת הזמר. מתפקיד הילד המקבל, לאב המוסר, ושוב אל הילד התמידי שבי. הוא מפליא לאחד לי בין אותיות החול לאותיות הקודש. והעובדה שהוא מושר כפיוט מחד גיסא, וכשיר לימוד אותיות מאידך גיסא, מאפשר לשיר אותו גם בלי להבין את הכוונות הנסתרות שבאותיות.
חיבור לספר התורה
השיר הזה מלמד אותי שלימוד טוב הוא חווייתי, וקשורים בו שמחה, הומור ודו-שיח, חיוך ומנגינה. לימוד שכזה נעשה
תוך דוגמה אישית; נבנה מתוך מסורת ומתייחס אליה. השיר מזכיר לי שהתורה שייכת לכולנו, ולכל אחד יש בה אות וצליל שצריך להגיע לידי ביטוי.
הוא מזכיר לי את אותיות סידור התפילה המנוקדות, המודפסות בגדלים שונים ובנוסחים שונים ממזרח וממערב, והוא מחבר אותי אל אותיות ספר התורה הכתובות ביד אמן, מרחפות ללא שורות נראות לעין, ללא נקודה, פסיק, ניקוד או טעמים; נקיות, זורמות וברורות.
שיר הא'-ב' מופיע בתקליט הבכורה שלי ״מוצא מקום״, והוא אבן דרך במסע השורשים שלי. בנותיי רונה (11), גילי (9), ואורה (7) שרות עמי, לצד חברותיהן ממקהלת בית הספר היסודי "שכטרמן", מכפר יעב"ץ.
אני שמח להקדיש אותו באהבה לכל ילדי ישראל שנכנסים לשנת הלימודים החדשה, בברכת שנה טובה ומתוקה.
לפנייה לכתב/ת 
