"הילד עשה בתחתונים בגן - בואו להחליף לו"

החגים מאחורינו. רוב ההורים נושמים לרווחה - סוף סוף חוזרים לשגרה המבורכת. החודש הזה לא היה פשוט לקטנים שנכנסו למסגרות גן חדשות: הנה כבר נדמה שהילדים מתחילים להסתגל ואופס... עוד חג ועוד חופשה קוטעים את תהליך ההתאקלמות. איזה כיף שחוזרים כעת לרצף של לימודים. רוב ההורים מצפים לכך.

אך יש הרבה מאוד הורים בארץ, יותר מדי, שיחזירו את ילדם למסגרת הגן בחששות כבדים. הם יודעים שתמו ימי החסד. הם הרי הוזהרו מראש: "עד אחרי החגים נגלה סובלנות לענין אבל אחרי זה...".

מי הם ההורים החרדים והמבוהלים (לא, אני לא מגזימה) האלה? אלו הם הורי בני השלוש, פלוס מינוס, שנקלטו בגנים (הטרום-טרום) הציבוריים, והילדים שלהם, רחמנא ליצלן, עדיין לא ממש גמולים מחיתולים. הגדרה מדוייקת יותר תהיה: הילדים כבר לא מחותלים אך עדיין לא שולטים על צרכיהם. במילים אחרות: ילדים שעדיין 'מפספסים'. ילדים שמרטיבים או מלכלים את בגדיהם. ילדים ש'בורח' להם. או במילים פשוטות: ילדים שעושים פיפי ו/או קקי בבגדים.

גמילה מחיתולים : איך מתחילים? מדריך שלב אחרי שלב:

שלב 1: איך להתחיל כבר בגיל שנה וחצי

שלב 2: יוצאים לדרך הגמילה מחיתולים

שלב 3: איך צריך להגיב ל"פספוסים"?

שלב 4: להציע לו פרס על כל פיפי?

שלב 5: מה עושים כשהגן פוגע בתהליך הגמילה

שלב 6: גמילה בשינה: להעיר את הילד לפיפי?  

שלב 7: "אבל אין לי פיפי"; כשהילד מסרב להיגמל  

שלב 8: איך להתמודד עם חרדת אסלה?  

מצטערת, הילד לא "בשל" לגמילה

הכירו את עמית (השם בדוי, המקרה - אחד מיני רבים ודומים - מאוד אמיתי), ילדון חמוד, עוד מעט בן שלוש. מפותח יפה, מלא שמחת חיים, אהוב מאוד על ידי כל הסובבים אותו. עמית היה עד לפני מספר חודשים בגן פרטי עם גננת מנוסה. באביב החליטו הוריו להצטרף למגמה הנפוצה של ניצול אחת מהחופשות (פסח או שבועות) על מנת לגמול אותו מחיתולים. הם סיפרו על כוונתם לגננת וזו, כמובן, חיזקה את ידם. הם הקדישו את החופשה לגמילה, כמיטב ידיעתם ויכולתם. זה לא היה קל אבל ניכר היה שמתחיל להיווצר השינוי המיוחל ועמית מסוגל היה כבר להתאפק פרק זמן סביר בין פיפי לפיפי וכל עוד הביאו אותו בזמן לשירותים - ניתן היה למנוע את מרבית הפספוסים הצפויים.

עם החזרה מהחופשה היה ברור להורים שמכאן גם הגן יקח חלק במשימה החינוכית של הגמילה מהחיתולים. בתיק של עמית הושמו בגדים להחלפה לכל מקרה, בתקווה שלא יהיה צורך לעשות בהם שימוש. אך התקווה התנפצה מהר מאוד: עמית היה חוזר מהגן יום אחר יום עם תיק מלא שקיות ריחניות ובהן בגדיו הרטובים והמלוכלכים. חלפו עוד ימים ספורים בלבד והפנייה מהגננת לא אחרה להגיע: "זה לא יכול להימשך כך. הילד כל הזמן עושה בבגדים. הוא לא אומר כשיש לו והוא גם לא אומר אחרי שהוא עושה". ואז הגיע האיבחון המעמיק של הגננת במשפט הקלאסי המסכם: "הילד לא 'בשל'!". וזהו. גזר הדין ניתן. עמית חוזר לחיתולים.

ההורים הלא מנוסים התרעמו קלות והביעו את מורת רוחם. בנימה אסרטיבית למחצה ביקשו שאולי בכל זאת הגננת תנסה קצת יותר לשים לב ולקחת את עמית כל פרק זמן לשירותים על מנת למנוע לפחות חלק מהפספוסים. ניסו להגיד משהו על הגן הציבורי שאליו עמית אמור להגיע גמול (הרי בעת הרישום לגן התריעו על כך באזניהם ואף תקעו לידיהם איזשהו מסמך שמבהיר בצורה חד משמעית את הציפיות). אך כלום לא עזר: "יכול להיות שאתם צריכים לשקול שוב אם זה לא מוקדם בשבילו לעבור גן... בכל מקרה תחכו קצת ותנסו עוד כמה זמן שוב כשהוא יהיה 'בשל' יותר... אולי תנסו לגמול שוב באוגוסט". רמזה-הציעה-קבעה הגננת.

אוגוסט הגיע. עמית סיים את הגן הפרטי. להורים ניתנה שהות של כשבוע, בין הגן הפרטי לגן הציבורי, לגמול את עמית. הם ניצלו כל רגע כמיטב יכולתם.

עמית התקדם בתהליך אך עם פתיחת שנת הלימודים היה ברור שהוא עדיין לא שם... הוא לא שולט בעשיית צרכיו במאת האחוזים. ההורים חשו כיצד החרדה מתגנבת אט אט לליבם עקב כך שהוא לא גמול כמו שצריך ומצופה.

רגע, רגע...

ברשותכם אקטע מעט את הסיפור. מה פירוש "כמו שצריך ומצופה"? ממתי בדיוק נעשה צריך ומצופה מהילדים בגילו של עמית להיות גמולים? הלא במדינת חלם עד לפני שנה, טרם פריצת 'גני טרכטנברג' לחיינו, אף אחד במערכת החינוך או באקדמיה לא דיבר על כך שילדים בגיל הזה צריכים להיות גמולים. מה פתאום? כולם רק דיקלמו את אותן קביעות שדופות על כך שלכל ילד יש את הזמן שלו, שצריך לחכות שהילד יהיה 'בשל', שזה לא בידי ההורים או הגננות להחליט שהגיע הזמן לגמול.

והנה, לפתע, אותם הילדים שרק אתמול (או במקרה של עמית עד לפני שבוע) לא היו 'בשלים', פתאום כשהם צריכים להקלט במסגרת הגנים הציבוריים הם נדרשים להיות 'בשלים'. חייבים לעמוד בסטנדרט. 'לא בשל' כבר לא מעניין אף אחד ונעשה לא רלוונטי. הילד צריך להגיע לגן גמול. נקודה. למה? ככה. לא כי הילד 'הבשיל' באורח פלאי אלא משום שהמערכת - היא זו שלא בשלה להתמודד עם תהליך הגמילה. ואותם אנשי חינוך שעד אתמול דבקו בתיאוריות הרווחות לעייפה על 'בשלות' לגמילה ועל כך שצריך 'לזרום עם הילד' – ניצבים כעת מהצד השני של המתרס ודורשים מההורים והילדים ליישר קו עם דרישה חיצונית שאין לה דבר וחצי דבר עם ה'בשלות' של הילד. לא כי הם שינו את תפיסתם ומבינים שאכן אין למושג 'בשלות' דבר וחצי דבר עם גמילה. דרישתם אינה רואה את הילד אלא נובעת אך ורק מהאינטרסים של המערכת.

ונחזור לסיפור שלנו על עמית. אלא שמכאן הסיפור מתפצל לשניים: עמית א' ועמית ב'.

בגן שלנו לא "מפספסים"

להורים של עמית א' יש מזל גדול. יש להם גננת וסייעת תומכות ונעימות בגן. הן מבינות שהילדים וההורים זקוקים לעזרתן בתהליך הגמילה. לכן הן מקדישות לכך את תשומת הלב הנדרשת: הן נמצאות בקשר עם ההורים של הילדים שעדיין לא גמולים ויוצרות עמם שיתוף פעולה שמטרתו לקדם את הגמילה. הן מסבירות לילדים את כללי עשיית הצרכים בגן, יוזמות לקיחה לשירותים של הילדים שעדיין לא יוזמים בעצמם, ואם קורה שילד מפספס - הן מבהירות לילד שזו לא ההתנהגות הנאותה וכי בפעם הבאה עליו לעשות בשירותים. וכמובן, הן מנקות ומחליפות לו את בגדיו המלוכלים. הן מבינות שמי שבחרה לעבוד עם ילדים בגיל הרך אמורה לקבל את העובדה שגמילה מחיתולים תהיה אחת מהמשימות החינוכיות שיהיה עליה לעסוק בהן.

אבל בסיפור המקביל, זה של עמית ב', הדברים מתנהלים אחרת לגמרי. לעמית ב' ולהוריו יש הרבה פחות מזל. הם נפלו על גן שבו הצוות חסר כל יכולת או רצון לתמוך בתהליך הגמילה. מהימים הראשונים הגננת מסבירה שהמצב הזה של הפספוסים לא יכול להמשך (ויש גם גננות המאיימות, באיומי סרק יש להדגיש, שהילד יוצא מהגן. 'וועדת השמה', 'פיקוח' ועוד כל מיני מילים מפוצצות נזרקות לחלל).

אבל הגננת והסייעת לא מסתפקות בכך: למן היום הראשון הן מודיעות שאין להן את המיתקנים הדרושים בגן ו/או שמטעמיי סניטריה כאלה או אחרים - הן לא יכולות לנקות את הילד. לכן, בכל פעם שהילד עושה קקי בתחתונים (בגדים עם פיפי הן בכל זאת עוד מוכנות, פה ושם, להחליף) - ההורים מקבלים אזעקת טלפון לבוא לגן לנקות ולהחליף לילד. יקח כמה זמן שיקח עד שההורה יצליח להגיע - ובינתיים הילד שלו יורחק לאחת מפינות הגן ויחכה בבגדיו המלוכלכים שאחד מהוריו יגיע להושיעו.

במהלך החודש האחרון ההורים כבר הסכינו עם 'תירגולת קקי' זו. הם משתדלים להזדרז ולהגיע (הם אפילו אסירי תודה לגננת משום שהם שמעו על גננת בגן אחר שלא מאפשרת להורים לנקות את הילד באזור הגן ודורשת מהם להוציא את הילד משטח הגן כדי לנקותו). כמובן שההורים הלחוצים מהמצב עושים כל מה שניתן לטפל בבעיה ואף פונים לייעוץ דחוף על מנת לעזור לילדם להגמל.

הגיע הזמן לשינוי בתפיסה

ייתכן ומי שקורא את הדברים חושב שהסיפורים מומצאים או מוגזמים. הם לא. יותר מכך, הם הרבה יותר שכיחים ומטרידים ממה

שניתן להעלות על הדעת. אלה דברים שאני שומעת מהורים החיים את המציאות הזו. לתומם הם סבורים שזו בעייתם הפרטית. אך זוהי בעיה הרבה יותר רחבה והגיע הזמן להביא את זעקתם וזעקת ילדיהם לתודעה הכללית.

הגיע הזמן שמשהו ישתנה במציאות החלמאית הזו. משהו בתפיסה כולה של הגמילה מחיתולים צריך להשתנות מן היסוד. מפני שבסופו של דבר כל המעורבים בכך - ההורים, הגננות ובעיקר הילדים - סובלים.

התפיסה הרווחת כיום נשענת על שתי נקודות שגויות: הראשונה, דחיית גיל הגמילה מתוך הנחה שהילד צריך להיות "בשל". השנייה, שיש "לזרום" עם הילד ולגמול אותו כשהוא מביע רצון או ענין.

את גישת ה"היענות לצרכים" הצגתי כאן בפירוט כבר בעבר: גישה זו (המבוססת על עובדות, הוכחות והרבה שכל ישר) גורסת אחרת בנוגע לשתי הנקודות שלעיל:

אין צורך ב"בשלות": תינוקות מגיעים לעולם עם היכולת לשלוט בצרכיהם. הסיבה היחידה שבגללה גומלים כיום כל כך מאוחר (מעל גיל שנתיים) היא נוחות השימוש בחיתולים החד-פעמיים, וכל הנימוקים והתיאוריות שהומצאו על מנת לסנגר ולתרץ את דחיית הגמילה באים לכסות על האמת הלא נעימה - הנוחות (של השימוש בחיתולים החד-פעמיים) היא שמביאה לדחיינות המיותרת והיא הסיבה האמיתית לתופעה של הגמילה המאוחרת.

התפיסה שיש "לזרום" עם הילד פשטה את הרגל: ילד לא צריך ש"יזרמו" איתו. ילד זקוק שיובילו אותו. ילד זקוק להורות מובילה בכלל, ובתהליך הגמילה מחיתולים בפרט. לא הילד הוא שמכתיב את התהליכים החינוכיים אלא הוריו. הם אלו שמן הראוי שיהיו אחראיים על תהליך הגמילה והם אלו שמנהלים אותו, ומהגננות מצופה לבוא לעזרתם. כל עוד ההורים נושאים באחריות ועושים את חלקם בגמילת ילדם, על הגננות בפעוטונים (גיל שנה עד שלוש) להבין ששלב הגמילה בהתפתחות הפעוט נופל במשמרת החינוכית שלהן ולכן הן מחוייבות לקחת חלק פעיל ולתרום להצלחתו.

"משולש הברמודה" של הילדים הנגמלים

מי שותף ליצירת 'משולש הברמודה' של הגמילה? אקדים ואומר שכמובן שתמיד ישנם צדיקים בסדום (או בחלם) ולא כולם עונים על התיאור שלהלן. אך לצערי התיאור הזה עדיין מתאים לרבים מדי:

בבסיס המשולש - ההורות, אותה הורות שממשיכה לאחוז בתפיסה הרווחת והשגויה של ה"בשלות" ואינה אמיצה מספיק להפרד מהנוחות שבהחתלה המתמשכת ומהדחיינות המתלווה אליה. ההורים צריכים להתעשת, להיות נחושים, לקחת אחריות על המשימה החינוכית הזו ולהוביל את תהליך הגמילה של ילדם הפעוט. אל להם לסמוך על זה ש"זה יבוא מהילד" וגם לא על כך שהגננות יבצעו את המשימה החינוכית הזו במקומם. המשימה הזו היא של ההורים.

בצלע השנייה - הפעוטונים והמעונות. להם נוח להמשיך ולהיתלות במושג הערטילאי של ה"בשלות". הם מאוד בעד גמילה, אבל בתיאורה. לא על חשבון העבודה הסזיפית הכרוכה בכך לעיתים. הם מאוד בעד גמילה, אבל לא בהכרח כזו שתערך "בבית ספרם" (או על חשבון השטיח מקיר-לקיר שהשקיעו בגן). הם מאוד בעד ילדים גמולים, אבל מאז האפשרות לחינוך חינם לבני השלוש והנהירה לגנים הציבוריים, בואו נודה שזה לא בהכרח רע לעסק שהילדים הלא גמולים נאלצים להשאר בגן הפרטי עוד שנה...

ובצלע השלישית - גני הילדים העירוניים. גמילה? אנחנו? מה פתאום? הרי ידוע (למי? ממתי?) שילדים בני שלוש צריכים כבר מזמן להיות גמולים... אנחנו חלק ממערכת החינוך הממלכתית, אנחנו לא באנו לעבוד כאן כדי לנקות פיפי וקקי. אבל, גם אם יש בינינו מי שמבין שזו אחת מהמשימות החינוכיות שלעיתים באות עם הגיל הזה וכבר מוכן ללכלך ידיים ולהתעסק בזה - עם התקנים שהמערכת נותנת לנו (גננת אחת וסייעת אחת על 35 ילדים) ועם המיתקנים שהמערכת לא נותנת לנו (פינת החלפה ראויה עם כיור שטיפה) איך בדיוק אנחנו אמורים לעמוד במשימה הזו?

ההורים ברי המזל הצליחו לקדם את תהליך הגמילה של ילדיהם בתוך טווח הזמן והסובלנות שהגן היקצה להם (לרוב הטווח הזה הוא "עד אחרי החגים"). אך ישנם גם הורים רבים, המחזירים השבוע את ילדיהם לגנים, עם חרדות ממשיות ממה שצפוי להם.

ב'משולש ברמודה' שבאוקיינוס האטלנטי מתרחשות כל מיני העלמויות מסתוריות. ב'משולש הגמילה מחיתולים' שבחלם - אין שום דבר מסתורי ואסור לנו להמשיך ולהתעלם ממנו. יותר מדי ילדים תמים נופלים לתוך המשולש הזה. הגיע הזמן לשינוי תפיסתי, אישי ומערכתי, שבו תהליך הגמילה מהחיתולים יתרחש בגיל סביר (המלצתי: בגיל שנה וחצי עד שנתיים) בגישה חינוכית מובילה, סמכותית ומייטיבה.

הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית M.A, עוסקת בהדרכת הורים, טיפול CBT ואימון. מחברת הספר "הורות מובילה - בניית סמכות הורית בגיל הרך ". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן