גם ליהודים המזרחים מגיע יום זיכרון
כל ישראלי למד על פרעות קישינב, אך מי שמע על הפרהוד בעיראק? כולם זוכרים את מרד גטו ורשה, אך מי מכיר את הפעילות המחתרתית הציונית במדינות ערב? דחיקת סיפורם של יהודי ארצות ערב מחוץ לאתוס הציוני, יצרה אצלם ניכור כלפי חברה הישראלית. הגיע זמן שגם ההיסטוריה הזו תישמע
האמריקאים אוהבים לומר: "time is money", כלומר, אין לזלזל בהווה - כי הוא שווה הרבה. אני טוען שבעבורנו, היהודים, משפט המפתח הוא "אל תזלזל בעבר", לא משום שהוא שווה כסף, אלא מפני שהוא בסיס הזהות היהודית והציונית שלנו.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
התלמוד מספר (בבלי, סנהדרין צא ע"א) שבימי אלכסנדר מוקדון באו המצרים ותבעו מהיהודים פיצויים על כלי הכסף והזהב שהושאלו מהם טרם בני ישראל יצאו ממצרים ומעולם לא הושבו.
בתגובה, טען חכם יהודי שאל מול תביעת המצרים לקבל פיצויים היסטוריים, יש לדרוש גם מהמצרים שישלמו פיצויים ליהודים, על שהעבידו אותם מאות שנים בפרך, ולא שילמו להם דבר בתמורה. הסיפור מסתיים בפסיקת הקיסר שנתן למצרים שלושה ימים להשיב על טענת החכם היהודי, ואלו החליטו, לטובתם, למשוך את התביעה.
בלי רכוש, בלי כבוד
במפתיע, נדמה כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה בתקופתנו. הפלסטינים מרבים להתלונן בפני אומות העולם על הנזק שנגרם להם בתקופת הקמת המדינה, כש-650 אלף איש נאלצו, לטענתם, לברוח מבתיהם, ועל כך הם דורשים לקבל פיצויים.מה שהם "שוכחים" וראוי שאנו נזכור ונזכיר לעצמנו, הוא שמיד לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בכ"ט בנובמבר 1947, החלו מדינות ערב, בראשות הליגה הערבית, לנקוט סנקציות נגד הקהילות היהודיות שבשטחן, בטענה שהאחרונות שיתפו פעולה עם המפעל הציוני בארץ.
בחלק מהמדינות, פרעו הערבים ביהודים ובזזו את רכושם, ובמקומות אחרים איבדו היהודים את מקומות עבודתם ואת מטה לחמם. עקב כך, נאלצו היהודים לעזוב את המדינות הערביות בחוסר כול ולהשאיר את כל רכושם מאחוריהם.
כך, במהלך עשרים השנים שלאחר קום המדינה עלו לישראל 850 אלף יהודים ממדינות ערב ללא רכוש ובלא כבוד, וכך באבחת-חרב, חוסלו קהילות מפוארות בנות 2000 שנה.
העם היהודי לא שוכח
מסורת היא בעם ישראל שאין לשכוח. איננו שוכחים את העמים שגמלו לנו טובה, ואין אנו שוכחים את אלה אשר פגעו בנו. העם היהודי אינו שוכח את העוולות, גם כאשר בוצעו לפני אלפי שנים.
אנו זוכרים היטב את עמלק שתקף אותנו בשעת חולשתנו במדבר, ואת כפיות הטובה של עמון ומואב שלא סייעו לבני ישראל במתן מזון ומים לעם שנודד במדבר הצחיח. איננו שוכחים גם את מעללי הנאצים שרצחו שליש מעמנו בדור האחרון. עם שאיננו זוכר את עברו, ואינו מפיק ממנו את הלקחים הדרושים - לא יוכל להתמודד בהצלחה עם מה שצופן לו העתיד.
עוד בכנסת הקודמת קידם שר החוץ, אביגדור ליברמן, את ציון סבלם של יהודי מדינות ערב, סבל שהוביל בסופו של דבר לעלייתם לארץ. באחד הכנסים שנערכו בנושא זה, הציע נשיא ארצות הברית לשעבר, ביל קלינטון, שהקרן לפיצוי הפליטים הפלסטינים שתקום בעתיד, תפצה גם את היהודים שאולצו לעזוב את המדינות הערביות.
נדמה שגם היום, כמו בימי אלכסנדר מוקדון, העלאת עברם של הפליטים היהודיים ממדינות ערב אל פני השטח, יבטל באחת את הכדאיות של התביעות הנוכחיות מטעם מדינות ערב לקבל פיצויים היסטוריים על הנזק שנגרם לפליטים הפלסטינים.
על האקסודוס השני - שמעתם?
בקדנציה הנוכחית אני ממשיך בקידום הסוגיה, באמצעות הגשת הצעת חוק קביעת יום לציון הפליטות היהודית ממדינות ערב. הורתה של הצעת חוק זו בכנסים בארץ ובעולם, שבהם שמעתי רבים מיוצאי מדינות ערב משמיעים את סיפורי גירושם מארצות מוצאם.
אולם מי שהחלו לספר את סיפורם של יהודי מדינות ערב עוד קודם הם הארגונים המייצגים את יוצאי מדינות אלו, ביניהן: מצרים, עיראק, לוב, תוניס, אלג'יר, סוריה, לבנון, מרוקו, תימן. הם חשו כי האתוס הציוני מיוחד רובו ככולו לסיפורם של יהודי אירופה, והוא פוסח על ההסיטוריה הכואבת של יוצאי מדינות ערב.
כל ילד ישראלי לומד על פרעות קישינב, אך מי שמע על הפרהוד בעיראק? כולם זוכרים את מרד גטו ורשה, אך כמעט איש אינו יודע דבר על הפעילות המחתרתית הציונית במדינות ערב. במערכת החינוך לומדים על האקסודוס הראשון מאירופה, אך האקסודוס השני, זה שיצא מארצות האסלאם, אינו מופיע בספרי הלימוד.
ציונים סוג ב'
ההדרה של הסיפור הזה מהאתוס הציוני יצרה בעבר ועודה יוצרת ניכור אצל יוצאי ארצות ערב כלפי החברה הישראלית.
נדמה כאילו עולים מארצות מסוימות הם הציונים המקוריים, ואילו האחרים רק נספחו עליהם לאחר מכן.
תורת ישראל מצווה אותנו "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז), וכן "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות יג, ג). הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי בונה זהות, גאוות יחידה ומחויבות לחברה.
למגמה זו הצטרף לאחרונה גם המשרד לאזרחים ותיקים בראשות ידידי השר אורי אורבך, המוביל את פרויקט "והגדת לבנך", המעודד את יוצאי מדינות ערב לספר את סיפורם האישי למען הדורות הבאים.
לא היה קל לשכנע את ועדת השרים לתמוך בחוק קביעת יום לציון הפליטות היהודית ממדינות ערב, אבל בסופו של דבר הוא עבר את המשוכה הזו ואת הקריאה הטרומית. אני מקווה שהוא ייכנס במהרה לספר החוקים של מדינת ישראל, הן למען זכויותינו בעיניי העולם, הן למען בניין זהותנו הלאומית והן למען הצורך שלנו, כחברה, לשמר את הסיפור הציוני כהווייתו, על כל מרכיביו וגווניו השונים.
לפנייה לכתב/ת 
