"חיי עם ליברצ'ה": הפסנתרן מת מצחוק
סרטו של סטיבן סודרברג "חיי עם ליברצ'ה" הוא הטוב שבסרטיו האחרונים. מערכת היחסים בין הפסנתרן לגבר צעיר מתוארת על צדדיה הסוטים וכן על אלה הנוגעים ללב, מבלי להיסחף לעולמו המצועצע של ליברצ'ה. הכימיה המשעשעת בין השחקנים מייקל דגלאס ומאט דיימון תורמת להצלחה
האם "חיי עם ליברצ'ה" ("Behind the Candelabra") יהיה סרטו האחרון של סטיבן סודרברג? הבימאי בן ה-50 הכריז לפני קצת יותר משנתיים על כוונתו לפרוש בעתיד הלא רחוק. קצב עבודה מהיר איפשר לו לביים מאז עוד ארבעה סרטי קולנוע, וכעת מגיע הפרויקט האחרון המתוכנן – סרט טלוויזיה שהוא גם הטוב בחבורה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
"חיי עם ליברצ'ה" השתתף בתחרות בפסטיבל קאן האחרון וזכה לשבחים. בטקס פרסי האמי הוא זכה בפרס לסרט או למיני סדרה הטובים ביותר כמו גם לפרס המשחק, שהוענק למייקל דגלאס על תפקידו כליברצ'ה. אולי יהיה מוגזם לכנות סרט זה כ"שירת הברבור", אך אין ספק שהוא מזכיר, למי ששכח, את כישרונו וערכו של סודרברג.
הקריירה של סודרברג עברה תהפוכות: מפסגת הקולנוע האמנותי בסרטו הראשון "סקס שקרים ווידיאו טייפ" (1989), לדחיקה לשולי התעשייה בעקבות סדרת סרטים אקסצנטרית, סיבוב פרסה לקולנוע המסחרי ("רומן לא חוקי" מ-1998) והצלחה גדולה בתעשייה ההוליוודית ("ארין ברוקוביץ'") תוך חריגות נקודתיות לקולנוע אישי ("עירום מלא"). לאחר כישלון הפרויקט השאפתני "צ'ה" (2008) הוא ביים בעיקר סרטי ז'אנרים בסגנון מרוחק וקר ("בגידה כפולה"), שהיו מפוספסים הן כבידור מסחרי והן כהבעה אישית מקורית.
זו קריירה שמסלולה היה נפתל, ואחריתה מלמדת על התעשייה ההוליוודית לא פחות מאשר על כישרונו ומגבלותיו של סודרברג. "חיי עם ליברצ'ה" עוסק בזוגיות בת חמש שנים בין הפסנתרן האקסטרווגנטי וגבר צעיר בשם סקוט טורסון (מאט דיימון). ההפקה של פרויקט זה על ידי רשת HBO מהווה המחשה נוספת למצבה העגום של הוליווד, תעשייה שחרדה מפני העזה אמנותית.
הקושי בהפקת הפרויקט נובע לא רק מעצם הצגתה של מערכת יחסים הומוסקסואלית, אלא גם מאלמנטים סוטים שהופכים למשמעותיים יותר ככל שהקשר מתפתח. אין בסרט עירום גברי או הצגה בוטה מבחינה גרפית של אקטים הומוסקסואליים, אבל גם לא אידיאליזציה מרטירית של מערכת יחסים בין שני גברים מהסוג שהוליווד עוד מסוגלת, בקושי רב, לעכל. זו הצגה של דמויות לקויות כל אחת בדרכה, במערכת יחסים שיש בה עיוותים, אבל יש בה גם גרעין של קרבה אמיתית.
סודרברג, שבסרטיו האחרונים חטא בסגנון צונן יתר על המידה, מפשיר בחום הפמוטים על הפסנתר של ליברצ'ה. הסרט עדיין קר למדי, שלא יהיה בכך ספק, אך ההומור הדק המלווה אותו לכל אורכו הופך אותו לקומדיה אינטליגנטית מהסוג הנדיר בקולנוע העכשווי. עם פחות שליטה עצמית והיסחפות בעולמו המצועצע של ליברצ'ה, כל מה שנוגע בו ללב היה נעלם, והסרט היה נותר כלא יותר ממהתלה קאמפית.
"חיי עם ליברצ'ה" מבוסס על ספר זיכרונותיו של סקוט טורסון, שהיה בן 17 כאשר פגש את ליברצ'ה בן ה-57. טורסון אומץ בילדותו, והמשיכה לפסנתרן מכילה הד ברור להזדקקותו לדמות אבהית שתעטוף אותו באהבה כוללת כל. ליברצ'ה, שבמהלך חייו הכחיש את העובדה הניכרת לעין של נטיותיו המיניות, התלבש והתנהג כדמות גדולה מהחיים לא רק על במות לאס וגאס, אלא גם בחייו הפרטיים ובביתו המתהדר בטעם רע במיוחד. התפעלותו של טורסון מכישרונו של ליברצ'ה, מאורח החיים המפואר והבזבזני ומנכונותו להעתיר מתנות, מאפשרים לו להתגבר על המראה הגופני הלא מצודד של הגבר המזדקן.
טורסון מכריז על עצמו כדו-מיני, אבל לא חולף זמן רב מאז היכרותם והפיכתו לעוזרו האישי, עד שהקשר ביניהם הופך למיני. כבר בנקודת המוצא ישנם רמזים לדפוס ההתפתחות הבעייתי של מערכות היחסים של ליברצ'ה עם מאהביו, אבל טורסון צעיר וטיפש מכדי להבין זאת. ההזדקקות הנרקיסיסטית של ליברצ'ה לקשר עם גבר צעיר אינה נובעת מתשוקה רגילה לגופו, אלא מתוך רצון לחמוד גוף זה ולהפכו לשלו. אם לא ניתן להתגבר על תחלואי הגיל, הרי שניתן לעצב מחדש את גופו ופניו של המאהב כדי שיהפכו לבבואה צעירה יותר.
הדמות המושכת את מירב תשומת הלב היא, כמובן, של ליברצ'ה. מייקל דגלאס, המודל של הגבריות הלבנה בנסיגה של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, ומי שהקריירה שלו נעצרה בשנתיים של מאבק במחלת הסרטן, עושה תפקיד משעשע, חשוף ושונה מאוד מתפקידיו המוכרים. דמות שיש לה צדדים מגונים, אך דגלאס מצליח לשמור על אנושיותה. מאט דיימון עומד בפני אתגר לא מבוטל של יצירת דמות חלולה בחלקו הראשון של הסרט, דמות שעוברת מחיקה של מעט הזהות שהייתה לה, ובכל זאת אמורה להשתנות באופן עצמאי. לכימיה המשעשעת בין שני השחקנים יש חלק משמעותי בהצלחת הסרט.
