הפגנת המחאה הגדולה בהיסטוריה של ישראל

מכל ההסברים שניתנו לאחוז ההצבעה הנמוך בבחירות המוניצפליות, צדה את עיני וכבשה את לבי פרשנות שחזרה ונשמעה כמה פעמים – "נקעה נפשו של הציבור מהשחיתות השלטונית".

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >> 

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת חיי שרה
  

לפיכך, חזינו כאן בהפגנת המחאה הגדולה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. מתוך 4.8 מיליון בעלי זכות בחירה בישראל הצביעו, לפי נתוני משרד הפנים, 2.4 מיליון בלבד, שהם כ-50 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה.

זאת אומרת ש- 2.4 מיליון בעלי זכות בחירה נשארו בבית. מדוע? אין ספק כי יש לכך תשובות מגוונות. אך מי שעקב אחרי הלך הרוח הכללי, חש בעוצמה רבה כי הציבור איבד עניין וכי לציבור אין אמון בסיסי באופן שבו מתנהל השלטון המוניציפאלי. את כל זאת אני אומר, מבלי להכליל את האנשים הישרים העסוקים בניהול הערים והמועצות.

גם אם ההסבר הזה נכון חלקית בלבד ורק מיליון איש נשארו בבית בשל תחושת המיאוס מהסיאוב והשחיתות, הרי שההפגנה הזו הייתה גדולה גם מהפגנות המחאה החברתית של קיץ 2011. אז הבה ונקשיב לה.

בירושלים - ניצחה המחאה

ההפגנה הדוממת הזו צועקת בשתיקתה כי הציבור הישראלי הוא ישר דרך, כי הציבור מצפה לשלטון ערכי, אמיתי וישר וכי נקעה נפשו "מההולילנדים" לסוגיהם. אנו חפצים בניקיון כפיים וישרות דרך.

כתושב ירושלים, התרגשתי לראות כיצד התמיכה בראש עיר ישר דרך, הגם שאיננו חובש כיפה, זכתה לאהדה חוצת מגזרים. חסידים וליטאים, דתיים לאומיים ומסורתיים, מזרחיים ואשכנזים. כי מה שניצחה כאן, היא המחאה כלפי התהליך שליווה את מועמדותו של המתחרה, ולא בהכרח ביקורת כלפי אישיותו וכישוריו.

הבחירה לדבוק במנהיגות ערכית ולא מתחשבנת, אפשרה לראש עיר שאיננו שומר מצוות לזכות בתמיכתם של חרדים. כן, כי הם יודעים שהוא מחויב גם להם, כאזרחי העיר. כן, גם אם הוא מאד שונה מהם בתפיסותיו ובאורח חייו.

הקריטריון להתאמה: מידת החסד

פרשת השבוע, "חיי שרה", מכניסה אותנו היישר לעולמו הרוחני של מייסד האומה הישראלית, אברהם אבינו.

אברהם, איש זקן, שהתאלמן זה מכבר משרה אשתו, עוסק בנישואי בנו, יצחק, זה שימשיך את השושלת הלאומית המובטחת.

הוא משביע את עבדו הנאמן, אליעזר, שימצא אישה ראויה לבנו. העבד מגיע אל ארם-נהרים, העיר שממנה הגיע אברהם, ועתה עליו למצוא את הנערה המתאימה. מה יהיה הקריטריון להתאמה?

השכל הישר היה אומר, שאברהם, שהוא מחולל האמונה באל אחד, יחפש אישה שכמוהו וכמו בנו מאמינה באל אחד ואינה עובדת אלילים. אך העבד מחפש אחר תכונת אופי אחרת: "וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ: הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, אֹתָהּ הֹוכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי".

האישה המתאימה ליורש העצר של העם שבדרך, היא אישה גומלת חסדים. היא נערה שרואה אדם זר ומאובק מדרך ארוכה, שתעשה עמו חסד ותשקה אותו במים רעננים. וביוזמתה תתנדב להשקות גם את שיירת הגמלים, שנזקקו מן הסתם לכמויות עצומות של מים. מידת החסד של הנערה היא ההופכת אותה לראויה לבית אברהם.

המידות המתוקנות שלה וערכיה היסודיים מהווים את הבסיס להתאמתה ליצחק ולהקמת השלשלת הלאומית. לא לחינם קבעו חז"ל כי: "דרך ארץ קדמה לתורה". לא שהאמונה איננה חשובה, היא חשובה מאד. אבל היא מושתתת על ערכים יסודיים, של ישרות וחסד.

הערכים חוזרים לקדמת הבמה

שיתופי הפעולה חוצי המגזרים (המדאיגים מאוד חלק מרבני הציונות הדתית), שכבשו למשל את ירושלים,

מלמדים כי הציבור חפץ בתיקון משותף של ערכי החיים הבסיסיים. "השידוכים" האלה בהחלט יעמידו בפני השותפים הלא כל כך טבעיים הללו, אתגרים לא פשוטים (צביונה היהודי של ירושלים, למשל), אבל נדמה כי בשלה ההבנה, שסוגיות שבמחלוקת לא ייפתרו באמצעות כיפופי ידיים, כי אם על ידי הכלה הדדית.

אין לנו את הלוקסוס של גזירת הילד השנוי במחלוקת לשניים. אנו עם אחד, הנתון במחלוקת עמוקה. אבל עלינו, על כולנו, לחפש את המכנים המשותפים ולהתבסס עליהם.

המכנים המשותפים של היום מתמקדים ברצון לבנות חברת מופת; חברה שהצדק הוא נר לרגליה; חברה ששונאת ומתעבת שחיתות; חברה של דאגה לחלש "לגר ליתום ולאלמנה"; חברה של חסד "שתה וגם לגמליך אשקה". את כל זה אנו רוצים ויכולים לבצע יחד.

שימו לב, הערכים חוזרים לקדמת הבימה, וטוב שכך.