"הבן האחר": עיוותים שרואים משם
לבמאית היהודיה לוריין לוי יש כוונות טובות, אבל הדרמה "הבן האחר" מציגה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת מבט שרחוקה מהמציאות בשטח. בצרפת אולי יתרגשו מהסיפור, אך הוא נראה מופרך - משני צידי הקו הירוק
כוונותיו של "הבן האחר" ("Le fils de l'autre"), סרטה של הבמאית הצרפתייה לוריין לוי, טובות. הבעיה עם כוונות אלו היא שהן נובעות מהבנה חלקית את המציאות שבה הסרט מתיימר לעסוק. הרקע לאירועים המוצגים הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נושא שנדמה כי לא ניתן לעסוק בו מבלי להיות חשוד בהטייה פוליטית, ולכן בעיית הכוונות הטובות וההבנה החלקית תצרום במיוחד לקהל הישראלי.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
הטריילר של "הבן האחר"
קשה לחשוב על סרטים רבים שעוסקים בסכסוך באופן מאוזן באמצעות הצגת הסבל הנגרם לשני הצדדים. ניתן לטעון שעצם האיזון, הניסיון להשוות בין הכובש והנכבש, משקף עמדה פוליטית שאותה יש להוקיע. לפי הגיון זה הסבל הפלסטיני הוא בבחינת הצדקה לכל מעשה, והסבל הישראלי אינו יותר מתעמולה ציונית.
ההישג שטמון בסרטו של יובל אדלר "בית לחם", הוא ביכולתו להציג מערכת לחצים וכוחות המתרחשת בין שני צידי חומת ההפרדה, עמדה מורכבת יותר מחלוקה דיכוטומית לטוב ורע. התסריט ל"בית לחם" נכתב מתוך היכרות עמוקה עם הכוחות הפועלים בשטח, היכרות שהיא כה חסרה בסרט שלפנינו.
"הבן האחר" בוחן את הוא הסכסוך במבט של זר - גם אם הוא יהודי נאור עם כוונות טובות. בבסיסו יש משאלה לפיוס, אמונה בדבר האנושיות המשותפת לשני הצדדים, ויכולתו של כל צד לזהות אנושיות זו באחר. לשם כך העלילה משתמשת בהשוואה בין הצד הישראלי והפלסטיני בדרך המשקפת תבנית דרמטית פשוטה, שלא לומר פשטנית.
ג'וזף (ג'ול סיטרוק) הוא מוזיקאי צעיר העומד לפני גיוסו, ורוצה ללכת ליחידה מובחרת בחיל האוויר. ללכת בנעליו הגדולות של אביו אל"מ אלון (פסקל אלבה). קצינת המיון שואלת אותו: "ערבי נכנס למסעדה, על מה אתה מסתכל דבר ראשון?", והוא עונה לה: "על העיניים שלו" - תשובה בעייתית המעידה על רגישות יתר, וגורמת לקצינות לשאול: "אבא שלך לא לימד אותך את כל הדברים האלו?".
בבדיקת הדם של ג'וזף מתגלה כי יש לו סוג דם של A+, אך שני הוריו הם A-. כיצד זה קרה? האפשרות שאמו אורית (השחקנית הצרפתייה המפורסמת עמנואל דבוס) בגדה באביו מוכחשת במהירות. הסיפור שונה לחלוטין. לידתו של ג'וזף התרחשה ב-1991 בחיפה בזמן מלחמת המפרץ. התינוק נלקח ממנה לאינקובטור, ובטעות הוחלף בתינוק אחר.
התינוק היהודי גודל על ידי משפחה פלסטינית, כשם שהמשפחה היהודית גידלה את התינוק הפלסטיני. ההורים הפלסטינים הם האב סעיד (חליפה נאטור) והאם לילה (אריין אומרי). התינוק היהודי קיבל את השם יאסין (מהדי דהבי) והפך לסטודנט הלומד רפואה בפריז ומביא גאווה גדולה להוריו.
יש גם אח גדול בשם בילאל (מחמוד שאלבי) שזעמו על הכיבוש הישראלי מופגן יותר. בדרך לכפר, כשהם נוסעים לצד חומת ההפרדה, בילאל אומר ליאסין, המתבונן לעברה: "הכפרים שלנו עדיין כלואים, והאדמות שלנו חתוכות לשתיים. קללה על אלו שגנבו אותה מאיתנו". יותר מתזכורת לאח שאולי שכח: זו פרזנטציה של "הפלסטיני הזועם" עבור הקהל הצרפתי.
גילוי הטעות מטלטל את שתי המשפחות ומעלה שאלות לא פשוטות. ג'וזף מנסה להבין מחדש את זהותו (יאסין מתייחס לשינוי בנונשלנטיות). בכל משפה יש אתגר בניסיון להגדיר מחדש את הבן שברשותה, וזה שגדל ללאום ודת אחרת. הבסיס המלודרמטי של העלילה לא מחייב מענה שטחי ומלאכותי לשאלות אלו, אך זהו המצב בסרט.
התסריט לוקה בפגמים רבים: קווים עלילתיים שנזנחים באמצע; פיתרון מאולץ בחלקו האחרון של הסרט; אלמנטים שמטופלים באופן שטחי (לימודי היהדות של ג'וזף - שהופכים לבעיית גיור מחדש). אבל מעבר לכל אלו יש תחושת זיוף מתמשך לכל אורך הסרט.
כהפקה צרפתית במהותה, הקהל הטבעי של "הבן האחר" אינו ישראלי אלא צרפתי. לעיניים מקומיות, ישראליות ומן הסתם גם פלסטיניות, ניכרים לא מעט זיופים ובחירות המעלות תהייה: משפחתו של הקצין הבכיר שלא ממש שולטת בעברית למרות שהילד נולד בארץ, והאם חיה עם האב בישראל כל השנים. לכך מצטרף סיפורו המאוד נוח (שלא לומר מתחנף) של הבן הפלסטיני שלומד בפריז ונהנה מנפלאותיה.
גם מבחינה מרחבית נראה שכל העולם בו חיות הדמויות צומצם עבור אלו שהידע שלהם על הסכסוך מסתכם בשורה וחצי. תל אביב מתומצתת לחוף הים. לפלסטיני יש את הכפר שבו נדמה כי אנשים מעבירים את זמנם במשחקי כדורגל, נגינה ושירה. ובין שני הצדדים תחנת מעבר הנשמרת על ידי חיילים.
האב הישראלי הוא קצין שכולם מכירים, ואפילו החיילים במחסום יודעים שיש לו בן שגדל אצל הפלסטינים. האם היהודיה היא רופאה, וזו כאמור גם הקריירה בה בחר הבן שגדל בצד הפלסטיני. האב הפלסטיני מנגן ושר ממש כמו הצעיר היהודי שיתגלה כבנו. מסתבר שהכל בגנים.
בסופו של דבר, אלו לא דמויות, אלא חלק במשוואה מלודרמטית של אחדות גורל בין הפכים והצורך להסכין עם גילוי זה. "הבן האחר" זכה בפרס הגדול ובפרס הבימוי בפסטיבל טוקיו בשנת 2012. כנראה שצריך להרחיק עד שם כדי שמה שמוצג בסרט יראה אפשרי וראוי.
