"פארקלנד": ללכת עם הראש בתחקיר
העיתונאי פיטר לנדסמן מבסס את "פארקלנד", סרטו הראשון כבמאי, על תחקירים מייגעים שניסו לפזר את הערפל סביב רצח הנשיא קנדי. הוא לא מתיימר להציג גרסה חדשה לאירועים, אלא רק עדויות. התוצאה יבשושית
בעוד שבוע מהיום יצוינו 50 שנה לרציחתו של ג'ון פיצג'ראלד קנדי. ב-12:30 ה-22 לנובמבר, 1963, חצתה המכונית ובה הנשיא האמריקני, אשתו ג'קלין ומושל טקסס ג'ון קונלי את כיכר דיליי בדאלאס. היריות שנורו, בלי קשר לשאלה כמה נורו, מי ירה, ומדוע זה נעשה, ממשיכות להדהד עד היום.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
900 העמודים של דו"ח ועדת וורן, שנדרשה לחקר הפרשה, היו רק אקורד פתיחה לחצי מאה של עיסוק אובססיבי באירועים: אלו שקדמו לרצח, אלו שהתרחשו באותו יום שניה אחר שניה, ואלו של הימים, השבועות והשנים שאחריו. שטף אינסופי של תחקירים, תיאוריות קונספירציה, ודורות של חוקרים מקצועיים וחובבים שהפכו את פרשת הרצח לאובססיה לאומית. לאחר חצי מאה קשה למצוא הסכמה על מה שאירע, אך רוב מוחלט של האמריקאים (בין 60 ל-80 אחוזים בתקופות שונות) מאמינים בקיומה של קונספירציה שלא נחשפה בדו"חות הרשמיים.
בכל הנוגע לקולנוע הבדיוני, יש שתי אופציות מרכזיות לבחינת רצח קנדי. האחת, זו שבה עשו שימוש רק שני סרטים, היא ניסיון לטעון טענה רצינית על מניעי הקונספירציה ומבצעיה. "Executive Action" של דיוויד מילר (1973), וכמובן "JFK - תיק פתוח" של אוליבר סטון (1991). האופציה השניה היא להרהר על השפעתו של הרצח על בני אדם - תסריט המבוסס על עדויות, הצגה משוערת של אירועים או דמויות בדיוניות לחלוטין.
לקבוצה השניה משתייך "פארקלנד" ("Parkland"), שנכתב ובוים על ידי פיטר לנדסמן, בעברו עיתונאי בניו יורק טיימס. הסרט הוא עיבוד לעבודת התחקיר המקיפה של וינסנט בוגליוסי "4 ימים בנובמבר: רצח הנשיא ג'ון פ. קנדי" (2008).
גם 668 העמודים של ספר זה הם לא יותר מתקציר של התחקיר המקורי שפורסם שנה קודם תחת הכותרת "Reclaiming History" שמנה 1632 עמודים (ועוד 1000 עמודים בדיסק נלווה) - עבודה מונומנטלית ששואפת ליצירת גרסה דפיניטיבית של האירועים, תוך ערעור יסודי של תיאוריות הקונספירציה הרבות.
גם אם נניח שהתחקיר של בוגליוסי כולו אמת, ומצויה בו כל האמת, כמה ממנו יכול להיכנס לסרט שאורכו 93 דקות? כמעט כלום. לנדסמן כתב תסריט שמנסה להכיל פרטים רבים המבוססים על עדויות של אלו שהיו שם, אך הוא לא מתיימר לפתור את תעלומת הרצח, או לערער, כמו הספר המקורי, את תיאוריות הקונספירציה. מטרתו הצנועה היא ליצור דוקו-דרמה היסטורית שמשרטטת כרוניקה מיום הרצח, עד ה-25 לנובמבר - היום בו נקברו הנשיא ורוצחו.
"פארקלנד" הוא שמו של בית החולים בדאלאס אליו מובא הנשיא הגוסס ואליו מובא, יומיים אחר כך, גם לי הארווי אסוולד לאחר שנורה בידי ג'ק רובי. המקום הוא צומת מרכזית לחוויית ההלם של אירוע הרצח, אך לא מקום ממנו ניתן ללמוד יותר מדי על מה שמסתתר מאחורי הרצח (לפחות כשמדובר בגרסה לא קונספירטיבית של מהלך האירועים). בדומה לעבודתו של פול גרינגראס ב"טיסה 93", הניסיון הוא להיצמד לעובדות המתועדות. אך בכך "פארקלנד" הופך לא רק לסרט המעורר עניין מוגבל, אלא לכמעט בגדר קוריוז עבור קהל לא אמריקאי.
במשכו הלא ארוך של הסרט הוא מכיל כשמונים דמויות מדברות. משמעות הדבר היא שזהו סרט גדוש, שעובר במהירות מדמות לדמות, כשרק מקצתן מקבלות תפקיד בעל נפח דרמטי. העלילה מכסה שטח על חשבון עומק רגשי. וכשיש צורך באימפקט רגשי - ברגעים בהם ההלם והעצב מכים בדמויות - הרי שהסרט נדרש קצת יותר מדי למניפולציות. פיצוי על הסקיצה שלה זוכות מרבית הדמויות.
במגוון התפקידים הקצרצרים יש לא מעט שחקנים מוכרים, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אך אף אחד מהם אינו נחרט בזיכרון. פול ג'יאמטי הוא אברהם זפרודר, מי שצילם את הסרט ההיסטורי של ההתנקשות.
זאק אפרון כמתמחה הצעיר ד"ר צ'ארלס ג'יימס "ג'ים" קאריקו שניסה לשווא להחיות את הנשיא. מרסיה גיי הארדן כדורית' נלסון, אחות הראשית של מחלקת הטיפול הנמרץ. בילי בוב ת'ורנטון כסוכן השירות החשאי פורסט סורל שהיה אחראי על אבטחתו של הנשיא. וג'קי וויבר, מי שהתמחתה לאחרונה בגילום דמויות של אימהות מופרעות, כאימו המעורערת של לי הארווי אסוולד.
הקצב המהיר מאפשר להכניס פרטים רבים, אך זה, כשלעצמו, אינו מספיק. בשונה מ"טיסה 93" שהתקדם לעבר שיא הרואי וטראגי, כאן מתרחש האירוע המטלטל בתחילת הסרט, ולאחריו יש כרוניקה. אולי היא מדויקת, אך אין בה יותר מתיעוד אמין, אם כי מוגבל בעוצמתו הרגשית, של הבלבול והכאב באירוע טרגי זה. האם למדנו דבר חדש מההיכרות עם פרטים אלו? התשובה היא "לא" נחרץ.
