"מקימי": אבודים בשנות ה-90

"מקימי", דרמה בת חמישה פרקים המבוססת על רב המכר של נועה ירון-דיין, שדרנית העבר ומגישת "שישי חי" שהפכה לברסלבית מוכרת בקהילתה, מחזירה אותנו במכה אחת לשנות ה-90 שכבר הספקנו לשכוח: לאוברולים ולחולצות הבטן, לנסיעות ברכב לסיני ללא סמארטפונים או אינטרנט ולווקמנים שמנגנים שירים של נירוונה. וגם לתל אביב הבוהמיינית והמאובקת של 1994: אותה העיר בעלת המרפסות אפופות עשן הפייסלים, התריסולים הרומנטיים ומכשירי הטלוויזיה השמנים - שזה עתה התרגלו לשדר ערוץ מסחרי בודד.

ביקורות טלוויזיה נוספות:

מסכנים הקיבוצניקים האלה, בואו נעבור הלאה

"אמריקאים במיטה": לא נורא, יש ויברטור

"לא תשקוט הארץ": ניתוח מבריק של מלחמה

כמו ברומן, גם בסדרה אותה יצרה ירון-דיין עם בן זוגה יובל דיין ועם היוצרים המוערכים תמר מרום ורם נהרי (שגם מביים את הסדרה, ותו התקן העדין של הסצנות האינטימיות והמצולמות היטב שהוא בורא, ניכר לכל אורך הפרק הראשון) מובא סיפורה של עלמה (יעל פוליאקוב) ושל בן זוגה בן (מוקי), שמכירים, מתאהבים, ואז מחליטים לחזור בתשובה.

יובל ונועה דיין עם השחקנים הראשיים. מבוסס על סיפורם(צילום: אוהד רומנו)

הפרק הפותח מסיר את הלוט מעל ציון הדרך הראשון של הסדרה על פני ציר הזמן: אזכור הטבח שביצע ברוך גולשטיין במערת המכפלה - אירוע שמייצג אולי יותר מכל את ישראל הסוערת ורבת התהפוכות של הניינטיז, רגע לפני שאיבדה סופית את תמימותה בעקבות רצח רבין שלא איחר להגיע.

עלמה, שמגישה תוכנית בידור בערב פורים בערוץ המסחרי החדש והמצליח, נדרשת לפתוח את התוכנית כרגיל, ולהמשיך לבדר את ההמונים עבור מימון הפרסומות של הערוץ - בלי לעצור אל מול צינת המוות הקפואה שאופפת את המדינה כולה.

הארט, התלבושות, הנופים, חלק מהרפליקות ואפילו צבע האוויר המצולם ב"מקימי" - מותאמים לשנות ה-90 כמו כפפה מושלמת ליד, ומזכירים לפרקים את הפריימים של "שירת הסירנה" של איתן פוקס שנעשה באותה תקופה, וגם קצת את "החיים על פי אגפא" של אסי דיין, על שלל צדדיו האפלים. לצופה העכשווי שזוכר, כך או אחרת, את השנים המדוברות, יהיה אולי מדהים להיווכח איך החיים שהיו אז מוכרים כל כך, הפכו כעת ל"דרמה תקופתית" שנמצאת מרחק שנות אור מהם. דרמה שעוסקת בימים בהם עוד התרעמו על פרסומות שמשודרות בין ידיעת רצח כזו או אחרת, בזמנים בהם קיבלו הודעות על נתוני רייטינג דרך ביפרים, וברגעים שבהם "לדפוק הופעה" היה ללבוש חולצה צבעונית ועמוסת כפתורים.

יעל פוליאקוב. עצובה רוב הזמן(צילום: צחי צלינקר )

אך למרות המראה המדויק כל כך, הן מבחינה נרטיבית והן מבחינת הליהוק, נראה ש"מקימי" לקחה את הצד המדכא של הניינטיז קצת יותר מדי ברצינות. בספרה מתארת ירון-דיין באופן כן וגלוי לב דרך הדוברת בת דמותה איך החיים כאישה צעירה, מפורסמת, מצחיקה וחילונית, היו עבורה הבל הבלים. כל הטלוויזיה הזאת, הג'וינטים, המסיבות והבחורים נתפסו אצלה כריקים מתוכן, כמדכאים וכחסרי צל של אמת. אבל בספר של ירון-דיין, גם אם חזרה בתשובה היתה רחוקה מלבם של חלק מקוראיו, היה גרעין לבן של אותנטיות ששכנע באופן גורף את כולם. המסר שבו עבר חלק כל כך: הגיבורה עברה מהצד האפל של עצמה אל הצד המואר, והמהלך הזה, ששינה את חייה לעד, היה שווה לה את הכל, כי היא גילתה, במקרה או שלא במקרה, סוד ענק שלא כולם מבינים אותו, ושאולי בו יש רק לקנא.

בהתאם לזאת, הפרק הראשון בסדרה היה נטול חוש הומור, והוא לווה בציון הדרך השני על ציר הזמן: התאבדותו של קורט קוביין, האמן המובהק של ילדי דור ה-X, שמייצג את השבר הגדול שלו.

עלמה, שאותה מגלמת פוליאקוב, רחוקה מלהיות "חמודה, מצחיקה, וכיפית" כמו שהיא אמורה להיות על מסך הטלוויזיה. היא בסך הכל ילדה טובה מבית טוב, שמהורהרת, עצובה רוב הזמן, לא שייכת לשום מקום, ודי יושבת על הגדר - גם כשהיא מתאהבת בבן, הבחור הרזה, המקועקע האפל והמסתורי, שמייצג את כל הבחורים הזאבים הבודדים עם הילדות הדפוקה בסיני וההורים שהיו ילדי פרחים, שגידלו אותם באווירה של חופש גדול מדי.

מתוך הסדרה. אפרוריות מוגזמת(צילום: צחי צלינקר )

ואולי זה הדבר הראשון שמפוספס בענק בסדרה - ההתאהבות של שתי הדמויות שמובילות אותה. גם כשהם מנהלים את השיחות הבלתי נשלטות והקרובות שהן חלק טבעי מכל התאהבות על העבר המיתולוגי של שניהם, הלוא הוא הילדות, על מה שדפק אותם, ומדוע בעצם יש להם מבט עצוב בעיניים וכו' - הם לא עטופים בשום קסם, קלילות ותשוקה. התאהבות אמיתית שמובילה למסע משותף שנגמר באומן, אמורה להיות גם שמחה וקסומה, לא חשוב כמה כאב ופחד חולקים בה. בווייס-אובר שמלווה חלק מהסצנות, וכן בספר "מקימי", זיק שמחת החיים אכן קיים, לפחות באופן חלקי. מכאן שאולי הבעיה טמונה בכימיה הפשוטה שבין פוליאקוב למוקי, שאינה מייצרת את הקסם ההכרחי הזה. ואולי זה פשוט התסריט.

מצד שני, אולי בדיוק לכך התכוונו היוצרים, לתווך את שנות ה-90 כשנים בעלות אופל ריקני. הרי לא סתם הפרק הראשון מתרחש בחג פורים שאמורים לשתות ולשמוח בו, בעוד עלמה ובן בקושי מצליחים להרים את עצמם מהמיטה. אולי רק בפרקים הבאים, כשיגלו דמויותיה את האור והאורייתא, ויעברו תהליך סוער ועמוק יותר - הפן הרגשי של הסדרה יעמיק בהתאם, והאפרוריות המוגזמת תתפוגג.

"מקימי". דמויות המשנה מצילות את המצב(צילום: אוהד רומנו)

באופן מוזר, דווקא ליהוקי דמויות המשנה ב"מקימי" מוצלחים ומצילים מעט את המצב: שי אביבי מגלם שחקן שלא מוותר על עקרונותיו בתפקיד קטנטנן ונפלא כהרגלו, רן שריג

מוצלח ומשעשע בתפקיד הבוס התל-אביבי של עלמה שמכר את נשמתו לזכיין, הזמר אלישע בנאי בתפקיד ברנר, החבר הראשון ששם כיפה על הראש, והכי מפתיעה: יאנה יוסף. כן, כן. זאת של ציון, של הטוקבקים ושל האח הגדול: בתפקיד נטע הסטלנית שיושב עליה בול, שמשתתפת גם בסצנה הכי טובה ומרה של הפרק הראשון, שבה פוליאקוב ויוסף נפגשות על חוף בסיני אל מול מסיבת טראנס צבעונית ועמוסת סמים, ומדברות על מה אמיתי בחיים, ועל מה לא - בדיוק כמו ששתי בנות שנפגשות במקרה במסיבה ומתחברות לרגע וגם מחפשות את עצמן, היו מדברות.

ב-1994 קורט קוביין בחר בהתאבדות, ועלמה ובן, ממש כמו הזוג ירון-דיין, בחרו באלוהים. הבעיה היא שרוב הצופים של הסדרה בני דור ה-X שלא בחרו באחת משתי האופציות האלו, פשוט בחרו בפרוזק - ויהיה צריך לשכנע אותם באופן קצת יותר חזק ומורכב להסכים להתמסר לתהליכים טלוויזיונים של אנשים אחרים.